חידה לחג האביב : איזה שיח עשוי לפרוח כל השנה ? פרסום מס. 10

השאלה  –  מפתח הזהב של השיחה

כשהיינו בכיתה א', לימדונו רבותינו על אדון סימן קריאה הזקוף והנוקשה וגברת סימן שאלה הגמישה, זו שלא ברור איזה כיוון תבחר.  מאז הרבינו גם אנו בשאלות – לעצמנו, לחברינו ולכל מי שהיה מוכן להשיב. אמנם, פעמים רבות לא פחות אמרנו "שאלה", לא שאלנו, ואז גם נחסך לנו הצורך המעיק להקשיב (אם יש תשובה) או אף להמתין (אם צריך לחפש אותה). אבל כולנו הבנו מתישהו ש"העיקר זה לחיות עם השאלה" וש"צריך לתת לשאלה להדהד".

אך מה קורה עם השאלה, כאשר אנו משוחחים ? מה המשמעות, החשיבות והשימושיות שלה כאשר אנו מנסים להבין יחד משהו, או להגיע להסכמה על משהו שקרה, לבנות הערכת-מצב משותפת או – אפילו – לקבל החלטה ?  – זו שאלה ששווה התבוננויות. השאלה מתגלה אז כדרך לגילוי צפונות רבות. כ"מפתח-הזהב של השיחה" – או לפחות, כבעלת פוטנציאל להיות כזו. לא תמיד מתאפשר לה.

מספר דוגמאות לשאלות מפורסמות שעשויות לתת השראה ולהזכיר לנו את כוחה המניע של     השאלה. נסו לדמיין את עצמכם שואלים אותן באופן חי ועכשווי, לא כציטטה :

"איכה ?"

"השומר אחי אנוכי ?"

"מהי האמת ?!"  (פונטיוס פילאטוס)

"מה מכאיב לך ?" (השאלה שלא נשאלה – פרסיבל ).

"האם המטרה מקדשת את האמצעים ?"

"האם בני אדם יכולים להשתנות ?"

הבה ניגש למשימה, להתחיל לברר מה עושה השאלה בשיחה.   

השאלה – לעיתים פותחת את השיחה  ולעיתים מרכזת אותה (גם כאשר היא מביאה כמה אפשרויות תוך חידוד האופציות ומיקוד ההבדלים ).

בכל המקרים (כך נראה ) השאלה מעוררת, מגביהה רמת תודעה.

יתכן שיתאים כאן דימוי של צליל כלי הקשה או פעמון. לצליל יש גוון מסוים, טון מסויים, לעיתים "גובה" או תדירות מסוימת. – זה האלמנט המעורר.

יחד עם כך – הצליל "רוטט" , מהדהד, יוצר גלים-מתפשטים.  זה האלמנט ה"מזרים", הקורא להמשך, לתגובה. הפותח לאפשרויות נוספות.

אם כך, מה ייעודן של שאלות בשיחה ? אילו תנועות הן עשויות ליצור ?

פתיחה  –    סגירה  –    שינוי כיוון

  • בשאלה תמיד יש פוטנציאל של שינוי כלשהו, מהלך חדש, . לכן בשיחה, ברמה הבסיסית ביותר, היא יוצרת התעוררותהרחבת התודעה – בפרט כאשר השיחה התנהלה זמן-מה "על חצי-אוטומט".
  • אופי השאלה צריך להתאים לייעודה. אופי זה קובע את ההשפעה שתהיה לה על המשך ה'זרימה' של השיחה, כלהלן:
  • שאלות סגורות (לא רק שאלות כן/לא, גם "מתי" "כמה" וכד', שיש להן תשובה יחידה).

שאלות אלה מצמצמות את היקף החשיבה והדיבור, 'מתעלות' את זרימת השיחה, ויש להן אפקט ממקד – ומצר.  הן נותנות כיוון להמשךהשיחה, ועוזרות במניעת התפזרות..

  • שאלות פתוחות.

השפעתן הפוכה. הן עשויות לשנות את הזרימה מ"ערוץ" מסויים לערוצים  נוספים. באופן כללי שאלה כזו מרחיבה את תחום ה'זרימה' של השיחה.

  • ישנן שאלות שעוצרות זרימה בכיוון ספציפי ואגב כך נותנות כיוון חדש. הן אינן פותחות או מרחיבות, אלא משנות כיוון. מהן והלאה השיחה ממשיכה בכיוון חדש. לעיתים השינוי שהשאלה יוצרת אינו בעיקרו בתוכן – אלא באופי השיחה או באווירה. בשיחה הבאה שתשתתפו בה, נסו לשים לב מתי נשאלת שאלה כזו, ומה אופי השינוי שהיא יוצרת.

יישומים פרקטיים :

  1. רגע של התבוננות-עצמית :

בתחילת פגישה המנחה יכול/ה לבקש   את כל המשתתפים להתבונן "פנימה", ולשאול את עצמם :

"האם אני מגיע לפגישה עם אג'נדה אישית כלשהי ?"

"האם יש לי דימוי סופי / תוצאה סופית שאני כבר מכוון אליה ?"

ולאחר שיבצעו התבוננות זו,  יוכל להמשיך ולבקש שישאלו את עצמם :  :

"האם אני מוכן לשינויים בדימוי או בתוצאה 'שלי' במהלך השיחה ? האם אני יכול לברך על ביקורות, סינתזות והערות לגבי הרעיון המקורי שלי ?

  1. 3  השאלות של 'חדר הקבלה' בכניסה לשיחה

משתתפים יכולים לקחת לעצמם דקה בפיחת הפגישה, ולדמיין את עצמם עוצרים 'ליד מתלה המעילים', ובחדרון זה הם "פורקים ומשאירים את השריון, החרב ונעלי העבודה".אחר כך הם 'מתקדמים לחדר הקבלה', ובו הם שואלים את עצמם 3 שאלות :

  1. "האם יש לך דעה או רעיון כלשהו בנושא שעומדים לשוחח עליו ?"
  2. "האם תהיה מוכן להביע את דעתך/ הרעיון שלך במעגל זה ?"
  3. "האם תהיה מוכן להקשיב באמת ולהפנים דברי המשתתפים האחרים בנושא זה (לשמור על פתיחות וגמישות-פנימית) ?"

כמשתתפים – או מנחים – של שיחות, אנו מתלבטים תכופות כיצד להפיק את המיטב מ"מפתח הזהב".

מה התזמון המתאים לשאול שאלה מסוימת ?

איך לנסח אותה כך שתהיה בהירה, אך גם פתוחה מספיק ?

מתי רצוי דווקא לצמצם ולמקד – אולי לפרוט את השאלה הרחבה למספר שאלות "סגורות" שיחברו את המשתתפים למציאות הארצית ?

כאשר משתתף מרחיב או אף 'סוטה מהנושא' ולא מתייחס לשאלה כפי שנשאלה – מתי עדיף לעצור אותו ןלחזור לכיוון המקורי, ומתי – לראות בכך הרחבה מעשירה או שינוי כיוון מעניין ורצוי ?

לשאלות אלה ורבות אחרות אין תשובה קבועה, כמו בכל פעילות אמנותית. אך חשוב לשמור אותן ולהיות ער אליהן במהלך שיחה, כדי שלא ניסחף אחרי אסוציאציות מקריות או ניתן לשיחה להתגלגל ללא יד מכוונת..

עם זאת, יש מספר תופעות שכיחות שעלולות לפגוע בשיחה, וחשוב להכירן ולהתמודד איתן כשהן מופיעות. נציין כאן שתיים מהן.

  • "שאלה מדומה" או "דבר שמתחפש לשאלה" : –  הכוונה לאמירה שמנוסחת כשאלה-כביכול, שמסתירה  קביעה, דעה  או אף תלונה ( למשל : "יש לי שאלה לגבי הדרך שבה מפרסמים פרוטוקולים…"). בפרט כשאין כוונה למאמץ לחקור יותר לעומק התופעה – והמטרה היא עצם הבעת הדעה האישית , או הבעת התנגדות לדברים שנאמרו, או תלונה ("ונטילציה").   זכור לי ערב בטבעון בו רואיין אדם עם גורל מיוחד. בתום דבריו, מנחה הערב פתח מרחב לשאלות, אך דאג לציין : "אני מבקש להזכיר לכולם, שאין דבר כזה –  שאלה עם סימן קריאה בסופה !"  ואף על פי כן – היו גם היו "שאלות" כאלה…
  • "חטיפת השאלה" : תופעה זו מתרחשת כשמוצגת שאלה שהקבוצה המשוחחת מתבקשת להתייחס אליה, ואז מגיעה תגובה שהיא וריאציה על הביטוי הידוע "אבל לא זו השאלה ! השאלה האמיתית היא…" ומכאן נמשכת התייחסות ארוכה לא לשאלה המקורית, אלא לשאלה שהמגיב חפץ בה…

מובן שלעיתים שאלתו של המגיב אכן חשובה (או אף חיונית) וראויה להתייחסות משלה. אלא שה"חטיפה" מונעת מהמשתתפים האחרים להתייחס לשאלה המקורית, או אף להמשיך להרהר בה. וזאת מבלי לבחון אם יש הסכמה של האחרים מהי "השאלה האמיתית" ? ואולי יתברר ששתי השאלות משמעותיות ?

לא פעם קורה ש"השאלה האמיתית" של המגיב היא מה שקראנו קודם "שאלה מדומה" – כלומר – קביעה או אמירה. התגובה, במקרה זה, מבטאת את רצונו שלא יעסקו בשאלה שנשאלה, ובמקום זאת יאפשרו לו להציג טיעון  או לנסות  לשכנע.

"היררכיה של שאלות"

כל שאלה, מצד אחד,  מחוברת לשאלות רחבות יותר / כלליות / מעמיקות יותר ; ומצד שני ניתן לגזור ממנה שאלות יותר ספציפיות / קונקרטיות.

[ למשל : השאלה  "כיצד נכון להתייחס לקהילת העובדים הזרים בעיר X"  קשורה לשאלה "כיצד להתייחס לאנשים שגרים איתנו ואינם אזרחים ?" וכן ל "כיצד לטפח יחסים נכונים בין הקהילות השונות של תושבי העיר X"  ;  ומצד שני ניתן לגזור ממנה שאלות כמו "מהן זכויות הפרט והזכויות הקבוצתיות שחשוב לשמור עליהן בקהילה האמורה" וכן "מהם הסיכויים הסיכונים במישור החברתי של נוכחות הקהילה האמורה בעיר X" ובהמשך אף :"איך להתייחס לאירוע Y שקרה ל…., מהגר מאתיופיה, בתאריך…" ].   ניתן לכנות את כיווני ההיקף המשתנה של העיסוק "התמקדות" כשגוברת הקונקרטיות, ו"התרחבות" כשגוברת הכלליות של השאלה.

לתופעה זו יש משמעויות לשני הכיוונים :

  • מבחינה אחת, יש היררכיה בה הכללי יותר – רחב ההיקף יותר, כולל יותר ולכן "גבוה" מאשר החלקי לו.  מבחינת החקירה של השאלה – ההתמודדות עם הנושא – ניתן "לעלות" מהשאלה הקונקרטית יחסית לשאלות כלליות או עקרוניות יותר, ועל פיהן להסיק מסקנות למקרה הספציפי.
  • מנקודת ראות שניה, ככל שהשאלה הופכת יותר קונקרטית, ככל שהיא יותר אישית ומתייחסת לאדם מסוים או לקבוצה מסוימת במועד מסוים ובתנאים ספציפיים – היא הופכת ממשית יותר, ועל כן "קוראת" באופן ברור יותר לאינטואיציה המוסרית והיצירתית שלנו.

בתאור "אזוטרי" נוכל לומר שהמעבר מהכללי לממשי דורש מאיתנו להשתחרר באופן חלקי מהשפעת "רוחות הצורה" ולהתחבר בעוצמה גוברת ל"רוחות התנועה", אך תוך הישמרות מהשפעות של גורמים נפשיים כמו משאלות, סלידות, חרדות ותשוקות.

קיימים סיכונים טיפוסיים לשני הכיוונים המתוארים, כשעובדים עם שאלה (לבד או בקבוצה):

  • לכיוון של "עליה בהיררכיית השאלות" אל השאלות הכלליות וניסיון למצוא עקרונות-מכוונים אוניברסליים : הסיכון הוא "להישאר בגבהי הצורה הרוחית", להימנע מכניסה לפרטים הספציפיים המשמעותיים למקרים נתונים (כמו אלה שהולידו את הצורך בדיון). רתיעה מ"ללכלך" את "האידיאה" או "השאלה הרוחית" בפרטים "ארציים ואישיותיים".
  • הסיכון כאן הוא יצירת נתק מהיכולת האינטואיטיבית שלנו, וקושי להגיע להגשמה של פתרון או תהליך שלם, ולעיתים גם לקושי לקבל החלטות.
  • בכיוון ההפוך – עלול להתגלות דחף לקונקרטיזציה  מהירה מדי, שלא משאירה פנאי מתאים לבירור 'השאלות הגדולות' או היסודיות / כלל אנושיות שהמקרים הנדונים שייכים אליהן או קשורים אליהן מבחינה ערכית. כשזה מתרחש, קל יותר "להיסחף" על ידי הפרטים שמקבלים בולטות-יתר וממסכים את חקירת השאלה עצמה. במצב זה יש סיכון מוגבר 'להחליק' לתגובות-הרגליות ולהשפעות אישיותיות, רגשיות וכו' באופן לא מבוקר או לא-מודע. כתוצאה, מופיעים "פתרונות" שהינם בעלי אופי של "תשובות מוכנות-מראש" שנבחרות מתוך "מדף-האפשרויות", יותר מאשר תוצאה יצירתית של חקירה אמיתית של השאלה.
התחבר אל האתר