כאשר החושך גובר דוקא בראשית הקיץ : סיפור נחמה

כאשר באיזורנו אירועים של איוולת ואכזריות מגבירים אלה את אלה ; החושך בנפש גובר דווקא בזמן שהטבע נעשה מואר יותר וצועד אל הבשלה ; וכאשר הלב נעשה כבד ומכווץ – אני שואב קצת ניחומים בסיפור קצר ונפלא שנכתב ע"י קרול רינג מיודפת.  הוא נקרא : "קבר הקדושים", וניתן למצוא אותו באתר "מס"ע – מרכז סיפורי עם" של יואל פרץ.

 

האיכות המיוחדת של האור במזרח התיכון היא זו שעשתה אותו לערש הולדתן של דתות רבות. אור בהיר כל כך המעורר אנשים לנוכחותה של הרוח, כך שמעתי. אך הצבאות באים בעקבות הדת כשם שהלילה עוקב אחרי היום, והארץ הפכה רוויה בדם כמו באור. יתכן וזהו כוח המשיכה הקיים בין הפכים.

     דבר אחד וודאי: ארץ זו הוציאה מקרבה מספר לא קטן של אנשים קדושים ורב מספרם של הקברים הקדושים הזרועים בה. קשה לשחזר מי נקבר איפה בעוד גדודי צבא פושטים ללא הרף על הארץ ומוחים את העדויות ובייחוד מפני שאנשים קדושים נוטים להיות מפשוטי העם ומעל לכל – עניים, ואינם נעשים מפורסמים אלא לאחר דורות, אך המסורת שבעל פה היא בת-קיימא וכך גם הקברים עצמם. עץ עתיק בצדם מציין אותם כמקום קדוש שאפילו אנשי צבא מכבדים אותו. לכן גם אם זהותו המדויקת של מי שעפרו נטמן בקבר שנויה במחלוקת, אין ספק שהמקום עצמו קדוש. יתכן שמקום זה היה קדוש תמיד, זמן רב לפני שמישהו נקבר בו.

     אבו קאסם. בדווי זקן, אשר במשך חייו הארוכים ראה שלוש דתות מושלות בארץ, גילה לי שכל אחת מהן טוענת שקדושים שלה טמונים בקברים אלה, כך שבאותו קבר עצמו נטמנו למעשה שרידיהם של שלושה קדושים בני דתות שונות. אולי שייך הקבר לשלושתם ולפנות ערב, לאחר שמסתלק אחרון המבקרים, יושבות יחדיו רוחותיהם של שלושת הקדושים ליהנות מצלו של העץ הקדוש הפורש צמרתו מעליהן. בודאי מחבבים הם איש את חברת רעהו שעה שדנים הם בתורות שהטיפו להן ובחולשותיהם של האנשים שאותם ניסו להגביה.

     סביר יותר להניח שהם דנים ביבולי הזיתים שלהם ובמחירי הכבשים. אני יכולה ממש לראות אותם יושבים שם בשלווה, שלושה זקנים שחיו חיים פשוטים והחכימו איש איש בזמנו.

     יום אחד בעת שישבו שלושתם יחדיו, מי עבר שם אם לא השטן בכבודו ובעצמו (דתות אומנם מתחלפות, אך השטן מצליח להישאר נאמן לעצמו ולעצמו בלבד). שלושת הקדושים, שכל אחד מהם כבר הביס את יצר הרע בחייו, נרתעו מעט בראותם את השטן בריא ושלם, אך עד מהרה שבו לעשתונותיהם ואזרו עוז להזמין אותו להסב עמם. הלא מידת הכנסת אורחים הייתה מאז ומתמיד קו אופייני אצל קדושים במזרח התיכון.

     רברבן כתמיד, גלגל השטן את השיחה למעללי המלחמה וההרס שלו, ובאמת היו אלה זמנים של אלימות. כזה היה תמיד המעטה החיצוני של החיים באזור, ולמעשה כל אחד משלושת הקדושים יכול היה לזכור את איום הכליה האפל שריחף באוויר במהלך חייו. אך לשטן הייתה הפעם טענה ניצחת; הוא בחש בקדרה והצליח לגרום לאותם אנשים אשר דיברו ופעלו בשם הדת להפוך לשליחי ההרס הטובים ביותר שלו. הללו התנצחו זה עם זה בקולי קולות, משלחים את חסידיהם לאחוז זה בגרונו של זה.

     הקדושים נאלצו להודות שכל זה נראה רע.

     את שארית היום הקדישו הזקנים למחשבה כיצד לפזר מעט את האפילה. לא היו להם יומרות כלשהן להציל את האנושות או למנוע מלחמות. הם היו נבונים דיים ושהו במקום די זמן כדי לדעת ששלום רודף מלחמה ומלחמה רודפת שלום. חוץ מזה רוב האנשים כיום שמים את מבטחם במנהיגים ארציים ובמאורעות חיצוניים, תחומים שלקדושים הייתה בהם השפעה מועטה. השלום שיכלו להביא היה בעל טבע שונה, מעין אור המניס את החשיכה הפנימית ואין זה משנה מה גועש בחוץ.

     היה ברור למדי שלא ניתן לעשות דבר בקנה מידה נרחב. זו לא הייתה דרך פעולתם, ובכל מקרה, הם לא יכלו להרחיק לכת כיוון שרוחותיהם השתייכו לקברם. יהיה עליהם להסתפק בפעולה מקומית.

     הם שקלו את האפשרויות. מאז ומתמיד ניסו להשפיע במידת מה על המבקרים שפקדו את הקבר ביוצרם בו אווירה של קדושה שקטה. לעתים אפילו סיפקו נס לאלה שנזקקו באמת לאות. אך רוב המבקרים זרמו פנימה והחוצה כמו אסוציאציות מקריות ללא רגע של שקט לקלוט את החסד שיכלו הקדושים להעניק. הם הרהרו ברעיון לצרף יחדיו את כוחם כדי לחולל נס מרשים במיוחד, אבל עד מהרה הבינו שהדבר רק יעורר זרם חדש של דורשי נסים חמדנים, והם לא יכלו לשאת את המחשבה על מהומה ורעש נוספים ולו גם למטרה טובה. לא, עליהם לפעול בדרכים מעודנות יותר.

     באותו לילה הזמינו שוב את השטן לארוחת ערב – הלא יכלו לערוך כרה אמיתית משיירי הפיקניק שנותרו פזורים סביב הקבר. השטן לא נזקק לשידולים. למעשה, עכשיו שגילה את שלושת הקדושים הזקנים, ממילא התכוון לשהות אצלם ולשמוח לאידם לעתים תכופות ככל האפשר. הוא כבר חידד את לשונו בכוונה לספר להם כמה קטעי חדשות מזוויעות במיוחד כאשר השלושה עצרו אותו עם הצעה מפתיעה:

     "האם היית רוצה להמר?"

     השטן הוא כמובן זה שהמציא את ההימור, אף על פי שהחשיב אותו לאחד מהישגיו הפחותים, והיה גאה – גאווה הייתה אחד מהישגיו העיקריים – בכך שהם מבקשים לשחק את משחקו שלו. מה שקסם לו יותר מכל היה הביטחון שהוא יהיה המנצח, שכן לאיש מהם לא היה ניסיון רב בהימורים וקרוב לודאי שלא ידעו כלל את מלאכת הרמייה. הוא היה מוטרד קמעא מן העובדה שככל הזכור לו כל אחד מהם כבר ניצח אותו בעבר, אך דבר זה רק הגביר את תשוקתו לנצחם והפך את הצעתם למושכת עוד יותר.

     וזה היה ההימור: 'השטן לא יוכל להציג להם שאלה שאין ביכולתם להשיב עליה, אף לא יוכל להשיב לשאלה שהם יציגו לו'.

     אם ינצח ינטשו את קברם. אם יפסיד יצטרך הוא להסיר את השפעתו מהאזור (זה אולי נראה כעונש של מה בכך, אך הקדושים ידעו שהבורא לא ירשה לעולם התערבות רבה יותר במאזן הכוחות עלי אדמות; בעצם הוא חשב את השטן למועיל למדי במקרים מסוימים).

     'תמימים שכאלה', חשב השטן,  והסכים, נלהב להיפטר מהם ולרשת את הקבר על כל מבקריו.

     אך הקדושים כלל לא היו תמימים כפי שחשב; למעשה היה להם יתרון ניכר עליו, הם הכירו אותו היטב, למדו את כל חולשותיו בתוך עצמם וידעו בדיוק למה הוא מסוגל ולמה לא.  הדבר היחידי שהשטן מעולם לא היה יכול לעשות הוא לשאול שאלה אמיתית.

     ובאמת, ככל שהתאמץ, הדבר הקרוב ביותר לשאלה שיכול היה להעלות על דעתו היה ספק. הוא גם היה כה אנוכי עד שברור היה להם שהתשובה לכל שאלה שישאל תהיה הוא עצמו. כל כך התאמץ עד שכמעט נחנק במעמקים הדחוסים של מוחו האפל. לבסוף בהכירו בכך שהוא חזק הרבה יותר במתן תשובות מאשר בהצגת שאלות, דרש לשמוע את השאלה שלהם.

     "מה עושה את כל הדברים לנראים, בעוד הוא עצמו בלתי נראה; אין סופי, אך יכול להסתנן מבעד לסדק הזעיר ביותר, וטיפה אחת ממנו ממלאת את העולם כולו?"

     והנה, אם יש דבר שהשטן שונא יותר משאלה הרי זה פרדוקס. לא הייתה לו כל דרך להתאים במוחו שני הפכים באותו זמן. מעולם לא יכול היה לראות את התמונה כולה והוא מצא שמענג הרבה יותר לדבוק בצד אחד של העניין (הצד השלילי). לפתע, בזוכרו שיש לו אי אלו עסקים דחופים שם למטה, נעלם.

     כאשר התפזר העשן ישבו שלושת הקדושים בדממה כדי ליהנות מן הזריחה. חיוכיהם הקורנים התמזגו באור השחר ומילאו את הארץ בזוהר רוטט.

     מאז ועד היום בורך קברם של הקדושים באיכות מיוחדת של אור, אור המסתנן מבעד לסדקים הזעירים ביותר באפילה שמסביב ומגלה את השרוי בחשכה. זה רק אגל קט של אור במקום קטנטן, אך הוא יכול להאיר את העולם כולו.

התחבר אל האתר