על אמירת המשמעותי בשיחה : מה שיש לומר ומה שיש לשתוק

על מה שיש לומר ומה שלא

אחת התופעות המכשילות שיחה מלהגיע ליעדה היא דיבור-היתר.

כה שכיח בשיחותינו המצב בו פותחים בהצגה ברורה של עניין כלשהו, או בניסוח שאלה כלשהי – ותוך דקות מעטות התרומות הופכות אסוציאטיביות – קשורות קשר רופף לנושא או לשאלה (אם בכלל). במקרים אחרים משתתף/ת מדבר לגמרי לעניין, אך מדבר, ומוסיף, ומציין פרט נוסף, ומקשר לעניין דומה… והמאזינים כבר "איבדו אותו".

לעיתים הדברים שבוחר הדובר לומר, או הסגנון בו הוא מתנסח, יוצרים שינוי – לרוב בלתי-מכוון, של נושא השיחה, או של אופי הדיבור בהמשך, או של רמת-התודעה-והקשב של שאר המשתתפים.

השיחה מסתיימת, אנו מתפזרים, ובליבנו תסכול. "איך הגענו לשם ?" אנו שואלים את עצמנו, ומייסרים את עצמנו בניסיונות לשחזר מי-אמר-מה-בתגובה-למי. הרגשה של החמצה.

    ולעיתים מה שקורה הוא , במובן מסויים, הפוך : נאמרים דברים, אפילו יפים, אפילו חשובים, ובכל זאת איננו מרוצים. אנחנו מהרהרים בשיחה ומרגישים – הדבר החשוב ביותר – לא נאמר. תוך כדי השיחה לא זכרנו אותו, או אולי לא הרגשנו שהאווירה מתאימה. או "העיתוי הנכון לא הגיע" – למעשה, היינו עסוקים בלהגיד את הדברים הפחות חשובים, ויצרנו "אקלים מילולי" שחסם את האפשרות לומר את הדבר המשמעותי.

אז מה אומרים ?

סטיבן פולדר , בספרו הנפלא "ערות בחיי היומיום", מביא את דברי הבודהא כשרצה להגדיר מהו "דיבור נכון" :

אם זה לא נכון ולא מועיל – אל תגיד את זה.

אם זה נכון אבל לא מועיל – אל תגיד את זה.

אם זה לא נכון אבל זה מועיל – אל תגיד את זה.

אם זה נכון ומועיל, תמצא את הזמן המתאים."      (בפרק "מה אנחנו אומרים", עמ' 72).

סטיבן ממשיך ומעיר כי "זו הגדרה תובענית מאד. נדמה שרק מלאכים יוכלו לעמוד בדרישות אלה.". אבל – זה בהחלט מראה כיוון. ראשית לכל – זה מכוון אותנו לפתח מודעות לדיבור שלנו. גם אם לא בכל דיבור אקראי נשמור על רמה גבוהה של מודעות – ודאי שיועיל לנו מאד לשמור על עירנות כזו בזמן שיחה בקבוצה, או שיחה אישית עם אדם אחר. האם מה שעולה כרגע בדעתי אכן תורם לשיחה? האם הוא מתייחס למה שנאמר עד כה, או שהוא התגובה המיידית שלי למה שנאמר וייתכן שלא יתרום, או אף יקלקל ? ומאידך – האם דבר זה צריך שיישמע, כי בלעדיו חסר חלק תמונה השלמה ? אולי הוא מביא לביטוי 'צבע' רגשי שבלעדיו הדימוי שיתקבל יהיה חסר חיים ? או שהוא אזהרה ש- עם כל אי-הנעימות באמירתה – בלעדיה אנו עלולים לקבל החלטה שגויה ובעייתית ?

   מה חשוב להביע

תכופות, דווקא את החשוב ("הנכון והמועיל") קשה להביע – ( או קשה להביע באופן בהיר וממוקד). הרבה פעמים האמת מטרידה. הבהירות עלולה לכאוב – או להכאיב. ההבעה הגלויה של מחשבותינו או רצונותינו עלולה להכעיס.אנו נמנעים, ומקווים שמישהו יגיד את זה במקומנו. או שאנו מתפתלים, מחפשים ניסוח עדין או 'מרכך' ויוצאים בסוף באופן לא-ברור, חסר השפעה או מייפה-מציאות. יש מילים שתפקידן הוא לעמעם – (על בחירת מילים – בפרסום נפרד) ומחירן הוא – שיבינו אותנו לא כפי שהתכווננו, או לא יבינו אותנו כלל (במצבים אלה מומלץ למאזין שאול ישירות "למה התכוונת כשאמרת שזה מעמיד אותך "במצב מורכב ?") או – שכל אחד יבין אותנו אחרת, אבל תהיה תחושה מטעה של הבנה.

על מה חשוב לוותר

רשימת ה"לא נכון" שמתחשק לנו לומר אולי אינה כה ארוכה, אך יש להוסיף עליה את ה"לומר באופן לא-נכון" – והמנעות מכך היא כבר יותר מאתגרת. ויש חזרות מיותרות (שמעייפות את המאזין ומחלישות את מה שרציתי להביא) או חזרה בוריאציות זניחות – על דברי עצמי או על דברי אחר; או "מידע" שאינני בטוח עד כמה הוא מדויק אך נוח לי להביא אותו כעובדות ; ועוד הרבה.

ומה הינו "לא מועיל" ? זה כבר ממש לא פשוט – לגבי כל כך הרבה דברים איננו בטוחים אם יועילו או לא ! הכלל הבודהיסטי שצוין מכוון אותנו להמעיט בדברינו. אך אולי אף אם נסתפק בכך שלפני שאנו מביאים למרחב השיחה משהו שאיננו בטוחים אם יוסיף לשיחה – נשאל את עצמנו לרגע – למה זה טוב ? עצם ההשהיה הרגעית והלך הנפש השואל – כבר יעשו הרבה.

למה זה קשה ? למה לא "טבעי" לנו, לדבר את המשמעותי בשיחה ?

יש מקורות שונים לקושי זה. אציין כאן שניים מהחשובים :.

  1. הקושי לשמור על קשב עירני  לאורך זמן. נוח יותר 'לשחרר' ולהרפות את הקשב. כשאנו עוברים ל mode של "צ'אט", זה פשוט פחות מאמץ. אנו מאפשרים לעצמנו "לנמנם", במקום לשמור על מעברים ברורים בין עירות-של-דיבור  לבין "שינה"-של-הקשבה
  2. הקושי לוותר על מה ש'צץ' בדעתי (או ברגשותי) ברגע מסויים ומתחשק לי לשתף בו. לרוב, הדחף לאמרו בא מאחת ה"דמויות הפנימיות" שהזכרנו בפרסום קודם, החומקת לרגע מהפיקוח שלנו. תשוקה זו מזכירה במובן מסויים את התשוקה לאכילה "מיותרת" של משהו טעים…  על הדמיון בין הדיבור לאכילה – ועל תשומת הלב הרבה יותר שיש לתת למה שמדברים עמד כבר ישוע, שלימד :"לֹא הַנִּכְנָס אֶל הַפֶּה מְטַמֵּא אֶת הָאָדָם, אֶלָּא הַיּוֹצֵא מִן הַפֶּה – זֶה מְטַמֵּא אֶת הָאָדָם."    (הבשורה על פי מתי, ט"ו, 11)

דוגמה אישית שלי : אני חובב סיפורים. סיפורי-עם, מעשיות, סיפורי צדיקים, מיתולוגיה… הרבה פעמים, תוך כדי שיחה, אני נזכר בסיפור שמתקשר למה שנאמר או התרחש באותו רגע. כמעט תמיד מתחשק לי – מאד – לספר אותו בן-במקום. ייתכן שהסיפור קשור לעניין באופן רופף בלבד. ייתכן שקשור בהחלט – אך "לא מועיל" – אולי אף יעצור מהלך חשוב שהתחיל בין משתתפים. אבל בשבילי – זה מאבק – להתאפק ולשקול אם באמת זה משמעותי לשיחה – או שזה סתם "בכיף שלי".  ולפעמים – אני נכשל במאבק הזה.

התחבר אל האתר