פרסום מס. 3 – על "השיחה הפנימית" והשיחה בקבוצה

על השיחה הפנימית" והשיחה בקבוצה

האתגר של "השעיית" הדעות והרגשות האישיים : "המשפחה הפנימית" הקולנית.

הה, זה העוקץ… לא קלה ההשעיה הזו…

מי עושה את כל הרעש הזה, כשאני נכנס למפגש חשוב ?

זו "המשפחה הפנימית" שלי – יש המכנים אותה "הדמויות הפנימיות", אחרים "הקולות הפנימיים". הם יודעים להיות מאד קולניים.

אנחנו שומעים אותם יותר ברור ומובחן כאשר אנחנו לבד ומתלבטים בעניין כלשהו. נניח – מה לעשות בשבת אחה"צ : לנסוע להפגנה, לגשת לשוחח עם השכנים על העניין ההוא עם החתולים, או אולי פשוט ללכת לשחק כדורסל עם הבן המתבגר ?  או, אם יורשה – פשוט להישאר בבית ולגמור לקרוא את הספר ההוא, שכבר 3 שבועות פתוח באותו עמוד ?

"איך אתה יכול בכלל להשוות. אם לא נתמיד בלחץ הפוליטי, המשטר הזה עוד יהרוס את המדינה. הבן שלך לא יזכור הרבה מהמשחק הזה (בינינו – אתה כבר לא ממש ברמה שלו), אבל המדינה…"

"נו-נו, את המדינה לא תציל עם עוד הפגנה ואפילו 5 שנים רצופות של הפגנות. פוליטיקאים מנערים אותן מעצמם כמו פירורים. אבל העסק עם החתולים – זה יחסי שכנות. אם לא מטפלים בהם זה נהיה יותר גרוע…"

"אוף, נמאס לי לטפל כל הזמן בהכל. זאת שבת , לא ? לא מגיע לי יום אחד של מנוחה ?"

"הילדים, הם ממהרים כל כך לגדול… נדמה לך שאפשר לדחות את הבילוי איתם ליום אחר, לשבוע אחר.. אבל עוד מעט הוא כבר לא יהיה ילד…אולי כבר לא יתחשק לו בכלל לבלות איתך : "היי, ביי אבא". אני כבר מרגיש בודד…"

כן, אנחנו מכירים את הקולות הללו, את 'הלוחם', 'שומר השלום', 'הרגשן', 'המקופח', וכל השאר – אולי את 'המנהל-המארגן', 'הרומנטיקן', המתבגר הנלהב, הזקן העייף, ועוד . גם למדנו (יש לקוות) להקשיב להם – ואז לקבוע עמדה שקולה ולהחליט בתבונה (לקחנו את הבן להפגנה, ולשכן השארנו ווטסאפ שאנחנו חייבים לשוחח …מתישהו)

כשאנחנו נכנסים לפגישה עם אחרים, אנחנו משנים את כיוון המבט – החוצה. מה הם, האחרים, יגידו, כל אחד מהם, ומה אני אענה ? אולי מוטב שאשתדל להציג את עמדתי מייד בהתחלה, כך שהדיון יתחיל מנקודת המוצא שלי ? לא. מייד "יכסחו" אותי. עדיף לשתוק ולהקשיב ולהכין תגובה מתאימה לאחר מכן.  או להצטרף למי שיתבטא קרוב לדעתי… או…

"הה, זה העוקץ…" – כי זהו. אולי נדמה לי שנכנסתי לבדי לפגישה, אך דווקא בגלל שהמבט מופנה אל האחרים, הם – הדמויות הפנימיות שלי – מתגנבות גם הן לשם, ונסתרות מן העין מלחשות באוזני או צועקות – כל אחת לפי סגנונה האישי ולפי האג'נדה שלה. ולי – נדמה שהכל זה אני…

סביב השולחן – או במעגל הפתוח – מתנהלת שיחה נימוסית, מסודרת, אנשים מדברים לפי תור. אך אם תקשיבו היטב, תשמעו כיצד בו-בזמן, בתוך כל אחד מהמשתתפים, מתגעשת שיחה סוערת (חוץ מההוא, שאצלו הדמויות ישנות היטב כל הפגישה), ויכוחים, תגובות נזעמות, חיוכים מפתים, אמירות עגומות, קריאות ניצחון וגניחות יאוש. הנה , תקשיבו :

"מה, הוא התהפך לגמרי ?… זה לא מה שהבנתי ממנו רק שלשום…"

"כן, נכון, הסכמנו על זה. ואם הוא חושב שמישהו הולך גם לבצע את זה, שיחפש את החברים…"

"זה מזכיר לי את האמירה היפה ההיא של גאורג גלצר…"

"אבל זה בדיוק העניין – זה לא או-או, זה גם-וגם…"

"די, בא לי ללכת. שוב מבזבזים את הזמן ובסוף כל אחד יצא בדיוק עם אותן מחשבות שהוא בא…"

"רגע, אף אחד לא התייחס למה שאני שאלתי לפני רגע !… למה אף פעם, אף פעם לא מקשיבים לי?…"

זה שלא שומעים אותם לא אומר שהם לא שם, כל הדברנים האלה. זה אומר שלא הצלחנו "להשעות" אותם, כפי שמציע ד. בוהם.

וזו המכשלה הראשונה אבל לא האחרונה, בדרך לדיאלוג אמיתי. צריך ללמוד איך להתמודד איתה.

אז איך 'משעים' את הקולות הללו, איך משאירים אותם בכניסה לשיחה – או לפחות מקטינים את הווליום שלהם ושומרים על ההבחנה החשובה כל כך "מי מדבר בתוכי עכשיו ?" שבלעדיה לא אדע איזה משקל (אם בכלל) לתת לדברים שהדמות לןחשת / צועקת בתוכי ?

זה כבר שייך לנושא "איך להיות משתתף אפקטיבי בשיחה" וימתין לפרסום אחר.

בינתיים – למי שלא הזדמן לו לקרוא את הפרסומים הקודמים  בסדרה – הזדמנות נוספת .

כמו תמיד – אשמח לתגובות – גם בפרטי וגם לפרסום במרחב הזה.

ראובן

התחבר אל האתר