פרסום מס. 9 : על הנוכחות בשיחה3

שאלה מרכזית לגבי השתתפותנו בשיחה היא – עד כמה אנחנו בנוכחות, כאשר גופנו נמצא במעגל המשוחחים, ונפשנו מתנדנדת – בין דימויים והרהורים הנולדים וחולפים בנו לבין תגובותינו הרגשיות?

נפתח בסיפור בעל משמעות אזוטרית עמוקה :

בין שני יהודים בעיירה פרץ ריב גדול, וגעצל הזמין את הרשל לדו-קרב. מחר בשעה  5.00 בבוקר, כך החליטו, יבואו שניהם לרחבה שמאחורי המקווה, הגבאי יביא את האקדחים והדו-קרב יתחיל ב 5.10.

למחרת ב  5.00 מגיעים געצל, הגבאי, העדים וכמה סקרנים למקום. אין סימן להרשל.

מחכים. מחכים. כמעט כבר 6.00, והנה מגיע שליח בריצה ומביא פתק מהרשל : "געצל, יש לי כל מיני סידורים, ואני רואה שאאחר. אז אל תחכה לי ותתחיל  לירות."

מצחיק ? אולי, אבל כמה פעמים זה קורה לנו ? טוב, לא בדו-קרב, אבל בשיחה : "תתחילו, אני אצטרף בהמשך". אבל שיחה, כמו דו-קרב, אינה מתקיימת ביחידות. אם אתה לא שם – זה לא אותו מעגל-משתתפים, ולכן זו אינה אותה שיחה. וכשאתה מצטרף – …לאיזו שיחה בדיוק הצטרפת ? ומה קרה לשיחה שהאחרים התחילו קודם, כשנכנסת ושינית את המעגל ? לאן ואל מי יורים כעת ?

זה לגבי הנוכחות במובנה הראשוני – הפיסי. אבל מה לגבי הנוכחות הנפשית ? והרוחית ? כאן, אם להיות ישרים, עלינו להודות שאף פעם איננו מצליחים לנכוח באופן מלא. כמו במדיטציה – זכרונות של עניינים בלתי קשורים, דאגות ותכניות למה שיבוא בעתיד, אסוציאציות לדברים שיש להם קשר כלשהו למה שנאמר, אך אינם מועילים לעניין – צפים בתודעתנו ותובעים תשומת לב כמו ילדים נטושים. ( גילוי אישי – אצלי הרבה פעמים מתעוררים ועולים סיפורים עממיים וחביבים שממש מבקשים שאספר אותם – ולא תמיד זה לטובת תכלית השיחה).   וכיוון שכאן איננו לבדנו – גם שיחות צדדיות ולחישות בין שני משתתפים, גם מבעים לא מילוליים, ענייני אווירה ותגובות רגשיות למילה מסוימת או לזיכרון שצץ לפתע עושים את שלהם לפזר את תודעתנו.

אין אפשרות להיות נוכחים ברציפות, אבל הבדל גדול באיכות השיחה ובמה שתצליח להשיג נובע מהמידה בה אנו לוקחים על עצמנו כמשימה לחזור לנוכחות ככל שנוכל – בכל פעם שנבחין ש"נסחפנו", שדעתנו הוסחה או שנאטמנו. ואז, כדיסציפלינה, נחזיר את תשומת לבנו במתינות אל הדברים שנאמרים ואל המשתתפים שאתנו. שוב ושוב, ככל שיידרש.  הרבה פעמים אנו מתפתים "להנמיך תודעה", להשתעשע באיזו אסוציאציה צדדית, או "לשחרר לחץ" באיזו הערה אישית למי שיושב לצדנו, במקום להמשיך להתרכז. לעיתים אנו מתמכרים לרגשות של טינה או התחשבנות, ומצדיקים בכך התנגדות בלתי מוסברת לדבריו של מישהו. או שמבלי משים אנו מאפשרים לעצמנו להיות קשובים למי שקרוב ללבנו ונשארים אדישים לדברי האחרים. כל אלה מרחיקים אותנו מנוכחות אמיתית בשיחה – כפי שהיא מבקשת להתממש.

כשאיננו נוכחים באופן מלא, אנו עלולים להחמיץ את העיקר. אנו מגבירים את כוחן של הציפיות המוקדמות והדעות שהגענו איתן. אנו עלולים להתמיד בציפיה שהשיחה תתקדם דווקא בכיוון מסוים, שהסכמה תושג באופן כזה ולא אחר, שתגובת האחרים לשיתוף הרגשי שלי תהיה כפי שהשתוקקתי, או שההחלטה הקבוצתית תהיה קרובה ככל האפשר להעדפתי האישית. ואז אינני קשוב באופן מספיק לכיוונים אחרים ולניואנסים חשובים בדברי הזולת, ואינני פתוח לאפשרויות אחרות שעשויות להרחיב את שדה ראייתי ואת הבנתי.

היה כומר, שדבקותו בישוע היתה כזו, שהאמין שהוא יציל אותו בכל מצב.

יום אחד הפליג בספינה. הספינה טבעה במרחק לא גדול מחופי אי קטן שהיה מיושב רק בדייגים מעטים. בגדי הכומר נעשו כבדים ממים, והוא החל לשקוע. לפתע הגיחה מימין סירה והאיש שנהג בה קרא "עלה על הסירה, אבי".

"לא", ענה הכומר. "אני סומך על ישוע. הוא לבטח יציל אותי".

הסירה המשיכה בדרכה. כעבור דקה המים כבר הגיעו עד לחזהו של הכומר, והנה סירה אחרת מגיעה משמאל. "עלה על הסירה !" קרא אליו הדייג. אך שוב ענה הכומר "לא-לא, יש לי אמון מלא בישוע. הוא יציל אותי !"

כעבור רגע נוסף, המים כבר מרטיבים לו את הסנטר. ממול, מגיעה סירה נוספת.

"עלה מהר" צועק לו האיש מהסירה. "אני אציל אותך".

"לא. רק ישוע יצילני", ממלמל הכומר, ואחרי עוד רגע – טובע.  הסירה שטה הלאה, והכומר עולה לשמיים. תוך זמן קצר הוא ניצב לפני ישוע, האדון.

"אדוני", אומר הכומר, "האמנתי בך וסמכתי עליך עד הרגע האחרון, שתציל אותי. למה עזבתני ? למה לא הצלת אותי מטביעה ?"

"דווקא ניסיתי", עונה ישוע "ואפילו שלוש פעמים !  אבל זה לא עזר".

אז איך נעזור לעצמנו ?   כמה טיפים :

  • לפני שאנו נכנסים לשיחה, בעיקר כזו שאנו מייחסים לה חשיבות, או שצפויה לעורר אותנו רגשית, רצוי שנקדיש דקות מעטות להרגיע את עצמנו גופנית ונפשית ; ונזכיר לעצמנו שכולנו – כל המשתתפים – באנו לשרת את השיחה, לא להשתמש בה לצרכים אישיים או מגזריים.
  • נטפח ציפיה מלאת-עניין במה שעדיין איננו יודעים, במה שעשוי להתגלות לנו במהלך השיחה, אם נהיה קשובים ונוכחים.
  • נעשה כל מאמץ להתחיל כולם ביחד.
  • במהלך השיחה נשתדל לשים לב מתי אנו נעשים לחוצים, לא שקטים או "טעונים" רגשית – ונחזיר את עצמנו לקו בעזרת כמה נשימות ותשומת לב למצבנו.
  • אחד התפקידים החשובים של מנחה השיחה (או של משתתף שהתמנה לאחראי על איכות ההקשבה) הוא לזהות רגעים של "שקיעת קשב"או ירידה בנוכחות – ולעודד את המשתתפים לגייס את הריכוז והנוכחות מחדש.
  • כשאנו שומעים דעות או תאורים שנשמעים לנו מוטעים / מופרכים / "לא מציאותיים" וכו' – נזכיר לעצמנו שזו הזדמנות ללמוד משהו חדש (אפילו על אופני חשיבה שונים) ולתרגל פתיחות. (לא מחייב להסכים עם הדעה השונה ).

התחבר אל האתר