מנהל הפורום: אבישי גרשוני 
סיפור לשבת משהות קצרה בחו"ל
ראובן שליב
27/08/2020 22:43

לעיתים החיים מזמנים לנו סיפור מיוחד שנבנה מתוך החומרים הפשוטים של חיי היומיום הבנאליים-לכאורה. כזהו הסיפור שאביא כאן. מוצא חן בעיני שהוא מדבר בעד עצמו ואינו זקוק לשום אמצעים ספרותיים או עריכה מצידי. אספר אותו פשוט כפי שאירע.

למעשה, הדבר היחיד שהוספתי לתיאור האירועים הוא שם הסיפור. ואפילו הוא לא ממש "הומצא" על ידי. ברגע ששחזרתי בזכרוני את התגלגלות ההתרחשות – בא השם והכריז על עצמו באופן ברור.

הוא נקרא "צרכים מיוחדים". זהו סיפור על זוג ישראלים בעיירה גרמנית קטנה הסמוכה לשטוטגרט, על נהג אוטובוס, על נוסעים המחכים בתחנה, על בעלת קיוסק ועל אשה בכסא גלגלים.

 

צרכים מיוחדים

הבן שלנו, יותם, הוריד אותנו בתחנת האוטובוס, ממנה רצינו לנסוע לעיירה השכנה. שאלנו אותו איך רוכשים אצלם כרטיס לאוטובוס והוא ענה שיש כנראה מכשיר אוטומטי בתחנה, אך אפשר בהחלט גם לקנות מהנהג.

אחרי שנפרדנו ממנו חיפשנו את האוטומט ברחבי התחנה. לא מצאנו. מילא. נקנה מהנהג.

היה לנו זמן רב למדי עד לזמן נסיעתנו וראינו אוטובוס שיעדו אותה השכונה עומד ברציף אחר. פנינו לנהג ושאלנו אותו באנגלית בעניין הכרטיסים.

להפתעתנו, הוא ענה לנו בחוסר סבלנות, בגרמנית מלווה בתנועות ידיים שהבהירו לנו שממנו לא נראה כרטיסים, וחזר על המילה "אוטומט" תוך תנועה כלפי מטה.  הבנו שבימי קורונה אלה הוא ממש לא מעוניין שאנחנו (או כל נוסע אחר) יתקרב אליו. מוזר. בדרך כלל פגשנו ביחס אדיב ובעיקר יעיל. בכל אופן, הבנו שיש אוטומט  "למטה". ירדנו במדרגות למפלס שמתחתינו, לתחנת הרכבת.

אכן היה שם אוטומט-כרטיסים. האם הוא מוכר כרטיסים גם לאוטובוס?  הוא "דיבר" גרמנית בלבד. לא הצלחנו למצוא איך להעביר אותו לאנגלית. הרגשנו עילגים וקצת גם, איך לומר בעדינות, לא כל כך חכמים. ניסינו לפנות לעזרה לכל מיני מקומיים שחיכו לרכבות. פתאום אף אחד מהם לא הבין אנגלית. גם לא מילים בינלאומיות ומחוות. הביטו דרכנו או התנצלו והמשיכו בדרכם בלי לעצור. קורונה אמרנו ?

לבסוף מצאנו בחור צעיר בעל חזות הודית / פקיסטנית שדיבר אנגלית. גם לו לא היה פנאי להסביר הרבה, הוא רק ענה לשאלתנו שהאוטומט הנ"ל מוכר כרטיסים לכל כלי הרכב. חזרנו אליו וניסינו שוב לתפעלו- ללא הצלחה. פדיחה.

עלינו שוב למפלס האוטובוסים וניסינו לחפש מישהו שניתן להבין ממנו איך לפצח את החידה. לא רחוק מהתחנה של האוטובוס "שלנו" היה קיוסק שלידו היו פרושים מספר שולחנות. לידם ישבו גרמנים שאכלו נקניקים וכרוב (ניחוש, לא בדקתי להם בצלחות) ושתו בירה או קפה. פנינו אליהם, ונענינו במבטים אטומים שהסתכלו דרכנו, או שהושפלו אל המסכים הקטנים יותר שבידיהם.  בעלת המקום שפנינו גם אליה ידעה גם היא לומר רק "אוטומט" בליווי התנועה הידועה כלפי מטה. נו, אז מה חדש ?

מה עושים ? מתוך חוסר אונים ירדנו שוב למטה, לרכבת. ניסינו שוב "עוד מאותו הדבר".

האוטומט המשיך בסרבנותו. הצצה בשעון גילתה שזמן הנסיעה המיועד התקרב.

אלא שכאן חל בכל זאת מפנה בעלילה : שמענו מישהי שואלת (באנגלית, בערך) אם אנו זקוקים לעזרה ? הרמנו את מבטנו מהמסך הסרבן וראינו אשה בכיסא גלגלים חשמלי. הסברנו את צרתנו כמיטב יכולתנו. היא מיד התנצלה שהאנגלית שלה לא משהו, אבל בכל זאת גלגלה את עצמה במהירות עד לאוטומט שלנו וניסתה כל מיני הקלדות מסתוריות.

לא הצליח לה. היא שוב התנצלה. הודינו לה על הניסיון ואחרי שנפרדנו ממנה עלינו שוב למפלס האוטובוסים... כבר לא נשאר הרבה זמן והחלטנו פשוט לגשת לתחנה ולקוות שהנהג הזה, כשיגיע, יהיה יותר חברותי ומסייע מהקודם.

פתאום ראינו – מישהו מהפינה הרחוקה של התחנה קורא לנו ומנופף בידיו. התקרבנו לשם וראינו שזו היתה הגברת בכיסא הגלגלים. בתנועות ידיים ובמילים מעורבות הבהירה לנו שהיא הצליחה לברר מה צריך לעשות, והנחתה אותנו לרדת שוב במדרגות, אל האוטומט הידוע,... בזמן שהיא תגיע לשם מסביב, בעזרת המעלית המיועדת לכיסאות גלגלים.

בספקנות רבה שירכנו דרכנו שוב במורד המדרגות. לה, כמובן לקח יותר זמן. היה עליה לחצות את הכביש, להגיע למעלית המיועדת לנכים, לרדת בה והתגלגל מרחק לא קטן אל מקום עמדנו.

ראיתי שנשארו עוד 4 דקות ואמרתי לרינה שבלאו הכי כבר לא נספיק, שהיא יכולה לנסוע לאן שהיא רוצה – לי זה הספיק ואני חוזר לבית של יותם... אבל אז ראינו אותה מדהירה את הכיסא שלה ב"פול גז" ומגיעה אלינו. היא זירזה אותנו והחלה מיד לתפעל את המכשיר. כעבור חצי דקה הכריזה – זהו. אתם יכולים לקנות כרטיס לשניכם לכל היום בעשרה אירו.

הודינו לה בחום, אך היא זירזה אותנו לעלות לתחנה כדי שלא נאחר לאוטובוס שלנו.

עלינו. כשהגענו לתחנה ראינו את האוטובוס "שלנו" מתקדם לעברנו.

בתוך האוטובוס, אחרי שנרגענו, נזכרנו ששכחנו לשאול אותה לשמה...

   

 

צרכים מיוחדים, אכן.
אפרת אנגרס אוולד
29/08/2020 20:28

תודה רבה, ראובן, על הסיפור המקסים. החמוץ מתוק הזה. תודה על השיתוף.

ראובן תודה!! האם זה בסדר להעביר את הסיפור הלאה?
יוחאי לבר
30/08/2020 11:55

נראה לי שהוא יגע בהרבה מאד אנשים