סיפור מוכר, אבל אני תמיד אוהב להזכיר לעצמי מחדש - בפרט בזמן הזה, ומתעודד. מקווה שגם אתם.
פעם אחת בערב יום הכיפורים אמר הצדיק ר' אלימלך מליזנסק זכרונו לברכה לתלמידיו: "רצונכם לדעת איך עושים בערב יום הכיפורים? לכו אל החייט שבקצה העיר."
הלכו אצלו ועמדו לפני חלון ביתו. ראוהו שהוא ובניו מתפללים בפשטות כמו כל החייטים. אחר התפילה לבשו בגדי שבת והדליקו נרות וערכו שולחן מלא מעדנים וישבו אל השולחן בשמחה רבה. הוציא החייט מהארון ספר אחד שהיה כתוב בו כל העבירות שעשה במשך השנה מיום הכיפורים שעבר עד יום הכיפורים זה, ואמר: "ריבונו של עולם, היום הגיע הזמן לעשות בינינו חשבון על כל העבירות שעשינו, שזמן כפרה הוא לכל ישראל." מיד התחיל לחשב ולמנות כל העבירות שעשה במשך השנה, שכולן היו נרשמות בספר הזכרון הזה. אחר שגמר חשבון העבירות הוציא ספר גדול וכבד יותר מהראשון ואמר: "ריבונו של עולם, קודם מניתי את העבירות שאני עשיתי, ועכשיו אמנה את העבירות שעשית אתה." מיד חישב כל הצער והיסורים, צרות ועגמת נפש וחלאים רעים והפסד ממון שעברו במשך כל השנה עליו ועל נפשות ביתו. כשגמר החשבון אמר: "ריבונו של עולם, אם נחשוב באמת על פי יושר, אתה חייב לי יותר ממה שאני חייב לך, אלא איני רוצה לדקדק עמך בחשבון מדוקדק, כי הלא ערב יום הכיפורים היום וכל אחד מוכרח להתפייס עם חברו. ולכן הננו מוחלים לך על כל העבירות שעשית לנו, וגם אתה תמחול לנו על כל העבירות שחטאנו לך." מזג כוס יין שרוף ובירך "שהכל" ואמר בקול רם "לחיים, ריבונו של עולם, הננו מוחלים זה לזה כל מה שחטאנו איש לרעהו, וכל העבירות, הן שלנו והן שלך, בטלות ומבוטלות, כאילו לא היו." אחר כך אכלו ושתו בשמחה רבה מאוד.
חזרו התלמידים אצל רבם וסיפרו לו כל מה שראו ושמעו. ואמרו שדברי החייט דברים קשים הם, וחוצפה יתרה כלפי מעלה. אמר להם רבם: "דעו לכם, שהקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו עם כל הפמליא של מעלה באים לשמוע דבריו של החייט הנאמרים בפשטות גדולה, ומדבריו נעשה רצון ושמחה בכל העולמות."
מחר ערב יום הכיפורים ובעוד שלושה ימים אנו נקראים להצביע בקלפי למי מילדנו נאפשר לבנות פה את ביתו כעת ומי ישאר מעבר לגדר?
מרגיש כמו משפט שלמה, ואנו שואלים את עצמנו האם בדרך יצירתית כלשהי ניתן למצוא פתרון של שלום, ולהרחיב את גבולות החומר?
בסופו של דבר, האישי הוא פוליטי , לכל ילד יש שם והורים והקשר. נכון בשעת מבחן זו לעשות כל מאמץ להימנע מלהעמיק את הבור אותו אנו כורים בֵּינֵינוּ לְבָנֶינוּ וּבְנִי בָּנִינוּ.
"כי מן המקום שבו אנו צודקים לא יפרחו לעולם פרחים באביב" (עמיחי, י.) .
יש גם תושבים שגרים כאן שנים ארוכות על הגבעה . אמנם אין להם הורים החיים כאן, אבל יש להם הורים, הם בני אדם בעצמם, שאוהבים את הרדוף, וקשרו את גורלם עם המקום הזה. כל השיח הזה, הוא פשוט מעליב עבורי.
*ובנוגע להרחבת החומר- יש מציאות, האדמה היא המציאות, החומר הוא מוגבל - כמות האדמה כאן מוגבלת, וצריך להתחיל להפנים את העובדה הזאת.
אני רוצה להודות ליעל ויעל על ההערות שלהן. הכוון של יעל פז הוא חשוב בעיני, ויעל הראל האירה את נוכחותינו. אז אני מוסיפה, המאמץ לשלום הוא לא רק בין החברים והבנים,
מאחר וגם אנחנו כאן, עוקבים וכואבים את התהליכים השונים בהם אין לנו קול או זכות (בינתיים).
הלוואי, שכמו שזוהר העירה- הרדוף תזכור את חזונה הקהילתי.
אתםיודעים איך זה - נתקלם במשהו ופתאום זה מקפיץ לכם זיכרון מפעם-פעם. אחרי זה אתם כבר לא זוכרים מה היה ה"טריגר" שהעלה את הזיכרון.
אז השבוע היה משהו כזה, שפתאום הזכיר לי איזה סיפור עתיק, שכתוב ב"ילקוט הכזבים" (הסבאים מתבקשים להסביר לצעירים על מה אני מדבר). חיפשתי וחיפשתי ובסוף מצאתי אותו - קוראים לו "הפגנה ועוצר", למרות שאני חשבתי שקוראים לו "מרי אזרחי".
הוא מספר על הישוב הכמעט-שכן שלנו, אלרואי, שבתקופת המנדט היה מושב של עולים מקורדיסטאן. והנה נסע אחד מהם לתל אביב ויצא לו לראות שם הפגנה עצומה נגד האנגלים. חזר לאלרואי וסיפר לכולם. החליטו האיכרים שצריך גם אצלם לארגן הפגנה.
"אספו את כל הילדים והנשים וצעדו בשורות ישרות לתחנת הגפירים של הכפר. נעמדו לפני הדלת והתחילו לצעוק יחד:
לא להתפזר / מק-מייקל ממזר // ו... כל עוד בלבב, פנימה....'
כשגמרו לשיר, התחילו הצעירים לזרוק אבנים בחלון התחנה והזקנים המשיכו לצעוק 'נשבור החלונות, נקרע את הדלתות' . לבסוף יצא הגפיר מהתחנה, שרק במשרוקית של המשטרה וקרא : 'אני מכריז על עוצר מעכשיו עד מחר בבוקר'. כולם התפזרו, ועד למחרת בבוקר איש לא הוציא את אפו מדלת ביתו. "
לעיתים החיים מזמנים לנו סיפור מיוחד שנבנה מתוך החומרים הפשוטים של חיי היומיום הבנאליים-לכאורה. כזהו הסיפור שאביא כאן. מוצא חן בעיני שהוא מדבר בעד עצמו ואינו זקוק לשום אמצעים ספרותיים או עריכה מצידי. אספר אותו פשוט כפי שאירע.
למעשה, הדבר היחיד שהוספתי לתיאור האירועים הוא שם הסיפור. ואפילו הוא לא ממש "הומצא" על ידי. ברגע ששחזרתי בזכרוני את התגלגלות ההתרחשות – בא השם והכריז על עצמו באופן ברור.
הוא נקרא "צרכים מיוחדים". זהו סיפור על זוג ישראלים בעיירה גרמנית קטנה הסמוכה לשטוטגרט, על נהג אוטובוס, על נוסעים המחכים בתחנה, על בעלת קיוסק ועל אשה בכסא גלגלים.
צרכים מיוחדים
הבן שלנו, יותם, הוריד אותנו בתחנת האוטובוס, ממנה רצינו לנסוע לעיירה השכנה. שאלנו אותו איך רוכשים אצלם כרטיס לאוטובוס והוא ענה שיש כנראה מכשיר אוטומטי בתחנה, אך אפשר בהחלט גם לקנות מהנהג.
אחרי שנפרדנו ממנו חיפשנו את האוטומט ברחבי התחנה. לא מצאנו. מילא. נקנה מהנהג.
היה לנו זמן רב למדי עד לזמן נסיעתנו וראינו אוטובוס שיעדו אותה השכונה עומד ברציף אחר. פנינו לנהג ושאלנו אותו באנגלית בעניין הכרטיסים.
להפתעתנו, הוא ענה לנו בחוסר סבלנות, בגרמנית מלווה בתנועות ידיים שהבהירו לנו שממנו לא נראה כרטיסים, וחזר על המילה "אוטומט" תוך תנועה כלפי מטה. הבנו שבימי קורונה אלה הוא ממש לא מעוניין שאנחנו (או כל נוסע אחר) יתקרב אליו. מוזר. בדרך כלל פגשנו ביחס אדיב ובעיקר יעיל. בכל אופן, הבנו שיש אוטומט "למטה". ירדנו במדרגות למפלס שמתחתינו, לתחנת הרכבת.
אכן היה שם אוטומט-כרטיסים. האם הוא מוכר כרטיסים גם לאוטובוס? הוא "דיבר" גרמנית בלבד. לא הצלחנו למצוא איך להעביר אותו לאנגלית. הרגשנו עילגים וקצת גם, איך לומר בעדינות, לא כל כך חכמים. ניסינו לפנות לעזרה לכל מיני מקומיים שחיכו לרכבות. פתאום אף אחד מהם לא הבין אנגלית. גם לא מילים בינלאומיות ומחוות. הביטו דרכנו או התנצלו והמשיכו בדרכם בלי לעצור. קורונה אמרנו ?
לבסוף מצאנו בחור צעיר בעל חזות הודית / פקיסטנית שדיבר אנגלית. גם לו לא היה פנאי להסביר הרבה, הוא רק ענה לשאלתנו שהאוטומט הנ"ל מוכר כרטיסים לכל כלי הרכב. חזרנו אליו וניסינו שוב לתפעלו- ללא הצלחה. פדיחה.
עלינו שוב למפלס האוטובוסים וניסינו לחפש מישהו שניתן להבין ממנו איך לפצח את החידה. לא רחוק מהתחנה של האוטובוס "שלנו" היה קיוסק שלידו היו פרושים מספר שולחנות. לידם ישבו גרמנים שאכלו נקניקים וכרוב (ניחוש, לא בדקתי להם בצלחות) ושתו בירה או קפה. פנינו אליהם, ונענינו במבטים אטומים שהסתכלו דרכנו, או שהושפלו אל המסכים הקטנים יותר שבידיהם. בעלת המקום שפנינו גם אליה ידעה גם היא לומר רק "אוטומט" בליווי התנועה הידועה כלפי מטה. נו, אז מה חדש ?
מה עושים ? מתוך חוסר אונים ירדנו שוב למטה, לרכבת. ניסינו שוב "עוד מאותו הדבר".
האוטומט המשיך בסרבנותו. הצצה בשעון גילתה שזמן הנסיעה המיועד התקרב.
אלא שכאן חל בכל זאת מפנה בעלילה : שמענו מישהי שואלת (באנגלית, בערך) אם אנו זקוקים לעזרה ? הרמנו את מבטנו מהמסך הסרבן וראינו אשה בכיסא גלגלים חשמלי. הסברנו את צרתנו כמיטב יכולתנו. היא מיד התנצלה שהאנגלית שלה לא משהו, אבל בכל זאת גלגלה את עצמה במהירות עד לאוטומט שלנו וניסתה כל מיני הקלדות מסתוריות.
לא הצליח לה. היא שוב התנצלה. הודינו לה על הניסיון ואחרי שנפרדנו ממנה עלינו שוב למפלס האוטובוסים... כבר לא נשאר הרבה זמן והחלטנו פשוט לגשת לתחנה ולקוות שהנהג הזה, כשיגיע, יהיה יותר חברותי ומסייע מהקודם.
פתאום ראינו – מישהו מהפינה הרחוקה של התחנה קורא לנו ומנופף בידיו. התקרבנו לשם וראינו שזו היתה הגברת בכיסא הגלגלים. בתנועות ידיים ובמילים מעורבות הבהירה לנו שהיא הצליחה לברר מה צריך לעשות, והנחתה אותנו לרדת שוב במדרגות, אל האוטומט הידוע,... בזמן שהיא תגיע לשם מסביב, בעזרת המעלית המיועדת לכיסאות גלגלים.
בספקנות רבה שירכנו דרכנו שוב במורד המדרגות. לה, כמובן לקח יותר זמן. היה עליה לחצות את הכביש, להגיע למעלית המיועדת לנכים, לרדת בה והתגלגל מרחק לא קטן אל מקום עמדנו.
ראיתי שנשארו עוד 4 דקות ואמרתי לרינה שבלאו הכי כבר לא נספיק, שהיא יכולה לנסוע לאן שהיא רוצה – לי זה הספיק ואני חוזר לבית של יותם... אבל אז ראינו אותה מדהירה את הכיסא שלה ב"פול גז" ומגיעה אלינו. היא זירזה אותנו והחלה מיד לתפעל את המכשיר. כעבור חצי דקה הכריזה – זהו. אתם יכולים לקנות כרטיס לשניכם לכל היום בעשרה אירו.
הודינו לה בחום, אך היא זירזה אותנו לעלות לתחנה כדי שלא נאחר לאוטובוס שלנו.
עלינו. כשהגענו לתחנה ראינו את האוטובוס "שלנו" מתקדם לעברנו.
בתוך האוטובוס, אחרי שנרגענו, נזכרנו ששכחנו לשאול אותה לשמה...
אם נשים בצד רגע את האסי (סליחה נילי) ונביט דרומה תתגלה לנו אחת משכיות החמדה של ארצנו: בריכת הסוסים.
זה מעל שנה (לא ברצף) שאני יורד בבוקר מוקדם (לרוב עם טל) לנקות שם גם את הראש.
עלה בי רצון לשתף באיכות המיוחדת של פעילות הבוקר המבורכת הזו ולחלוק את האוצר הזה עם עוד א.נשים.
המצרכים:
בקבוק מים, בגד ים, מגבת, שקית זבל וכפפות לטקס.
השעה:
מומלץ לצאת סביב השעה שש ולהגיע לשם סביב שש וחצי. (אילו בערך השעות היחידות ששקט במעין, אף כי נרשמו גם בשעות אלו לפעמים 40 או 50 רוכבי אופניים אמיצים ועוד...
בתכנית:
הגעה ברגל תוך ניקוי המחשבות הטורדניות של הבוקר, ניקיון המקום (כ 10 דקות לרוב, תלוי כמה גדול הצוות של אותו היום) וטבילה מרעננת נפש במעין הצלול.
עוד טיפה על המחאות.... כולנו רוצים למצוא שקט, בהירות, בטחון מסויים ואהבה, בעיקר בימים מורכבים אלו, כשמסביב ניתן לחוות הרבה פירוק. מעט מורכב להבין את המחאות המתקיימות במדינה בכל רגע נתון כמעט, דרך החדשות... כי המצב מורכב, וזהו חלק מההתרחשות הגדולה יותר! זוהי מחאת היחיד! יותר ויותר אנשים יוצאים עם המצוקות שלהם החוצה. מגמה שבדיעבד ניתן היה לראות כבר שנים לאחור. אינדווידואלים ״יוצאים״ עם תכנים של עולמם הפנימי, ועכשיו בעקבות covid 19 ״הסף״ שהשאיר נפשות רבות ״בפנים״, כמו הוסט וה״פנים״ יוצא החוצה! אפשר להבהל, להדחות, לשנוא את מה שחי בתוך נפש ״האחר״, אך בהתבוננות שקטה, ניתן גם לראות משהו מעצמנו בו ודווקא להודות על האומץ של ״האחר״...
כאשר אני מסתובב במחאות השונות, אני פוגש אלפי גווני מחאה: יש בעד שלום, צדק, מוסר, כסף, תעסוקה... יש נגד ביבי, הממשלה, חוסר שלום, חוסר צדק, חוסר מוסר, חוסר כסף, חוסר תעסוקה... יש מחאת העצמאיים, הרופאים, האחיות, האתיופים, הערבים, האומנים, אנשי התיירות! יש מחאת הדור הצעיר, שמרגיש חוסר תקווה ובטחון בעתיד. מחאת הדגלים השחורים נגד השחיתות (תלוי איזה נושא דגל תשאלו...) הבעלבתים, כלכלית-חברתית, מחאת העם... בקיצור ככל שתעמיקו חדור לעולם הזה, תראו שדי מורכב לדעת מי בעד מי? מתי? ולמה?
דבר אחד ברור: אנחנו בעיצומו של משבר עמוק ביותר! אצל הסינים מיוצג המושג משבר משני סימנים - שבר והזדמנות... משהו קורה שכולנו בתוכו! יש רבים שלא נפגעו בכלל עד כה (הרדוף במצב טוב מהבחינה הזאת) ואפילו פורחים... אבל יש בתוכנו וסביבנו המונים אשר חווים שבר עמוק! כמות ״המתפרקים וקורסים״ הוא חסר פרופורציות ביחס נאמר, למוות מ covid 19, וזו לצערי העמוק, רק ההתחלה. ולכן יותר ויותר אנשים מבינים, שבתוך המשבר הזה, כולנו צריכים להשתנות, כולנו קשורים לאירוע, כולנו נחווה אותו! וזו הסיבה לצאת ולעשות מחאה, כי כרגע ברור שהמשבר מנהל אותנו ולא אנחנו אותו! אני שוב מזמין אותכם להצטרף לכמיהה הכנה לעתיד בריא וטוב יותר, גם ביציאה לרחובות, אל ״האחר״.
במסגרת פניה זו, ישנה מחאה של אנשי תרבות ואומנות, אשר מבקשת שלא נשכח אותנו אנשי התרבות! אנחנו, שלכאורה לא חיוניים, חארטטנים, עוסקים ב״רוח״, כאלו שפעילותם חוסלה באופן כמעט מוחלט ב 14 למרץ!!! ואין שום אופק של תחיה...
יצרנו פסטיבל ״ארט-אח״ (ראו קובץ מצורף) בו אנו יוצאים לרחובות, בכדי להציע מעט תרבות, שבאווירת האלימות והיאוש, כה חשובה! (לא אצטט את הציטוט הנדוש המיוחס לצ׳רצ׳יל...)
במסגרת הפסטיבל, ביום חמישי הקרוב אנחנו נעלה את ״אנטיגונה״, 20:00 בכיכר הבימה. זה חינם, בתנאים קשים בחוץ, ללא שום תמיכה, קבוצה גדולה של שחקניות/ים, שבאים לעשות את מה שאנו מאמינים בו, וכן, זה נעשה גם בעבורכם.... מוזמנים בחום רב.
אם מישהו מעוניין לתרום? לתמוך? לסייע? לקחת חלק? מוזמן ליצור קשר... סגרו את האולמות? אנחנו יוצאים לרחובות!
הלחץ על חברי הממשלה גובר עם כל אחד מאיתנו שקם ואומר : די!
אל תחשבו: יסתדרו בלעדי... במילא אני לא אשנה כלום... אני משפיע בדרכי... מחאות לא עוזרות... ועוד ועוד קולות אשר כולנו שותפים להן! בואו צאו היום! אם נהיה חצי מיליון? הלחץ על חבריו של ראש הממשלה, הלחץ על מתנגדיו, הלחץ עליו... זה משנה מאוד!!!
״כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן״ לא זוכר את שם המשורר...
בואו הצטרפו אלינו, אנחנו צריכים אותכם! די לחוסר המוסריות (3 כתבי אישום פלילי!!!)! די לכאוס ההנהגתי מול משבר הקורונה! בואו!
17:30 בצומת עדי ואז ממשיכים לבלפור ! אלו שהעליות קשות להם? יכולים להגיע לקיסריה!!!
זכינו לראות הצגת תיאטרון של ממש בעיצומם של ימי הקורונה. ועוד בחיפה - במשכן לאמנויות של האוניברסיטה. אמרנו הצגה ? - מחזה מסתורין ! ולא סתם, אלא קומדיית מסתורין ! את המבצע שלא-יאומן הזה ביצעו עופר(מחזאי ובמאי), אקסל (תפאורה ותאורה), קלאודיה (תלבושות) עם חבורה של תלמידד סטודיו למשחק - והתוצאה היתה מרהיבה. אפשר רק לדמיין את המאמצים, ההתמדה והמסירות שנדרשו להם, כאשר נוסף לאתגרים ה"רגילים" של הפקת הצגה (ועוד מחזה מסתורין... וגו') נוספו הקשיים וההתנגדויות ילודי תקופת הקורונה. כל הכבוד והמון תודה על שזיכיתם אותנו בחוויה מיוחדת כזו בימים אלה. רינה וראובן.
התעוררתי בחמש בבוקר לתוך שיעול שגרם גם קוצר נשימה. אם זה היה קורה לפני חודשיים לא הייתי דואגת- אני סובלת מאלרגיות שמגיעות גם לאסטמה- אבל בתוך הקיץ, ובעיקר בימים טרופים אלה.... התחלתי מאד לחשוש
מי שמכיר אותי גם יודע שאני נפגשת בתוך היומיום עם המון אנשים - החל ממשפחתי פה בהרדוף (4 מבוגרים, 5 ילדים) , חברי לעבודה (עוד מעגל של כמה משפחות שגם כולל אנשים בסיכון), סמינריסטים שאני עובדת איתם (כמה עשרות, רק עכשיו עשינו סיומי שנה... מאד הקפדנו בסך הכל, אבל בכל זאת..), מתעניינים לשנה הבאה (רק שלשום ישבתי מול מתעניינת , אישה בהריון. ישבנו במרחק, אבל לא עם מסיכות.. ) ויש עוד.
בקיצור המחשבות נהיו יותר ויותר קונקרטיות, המחלה נהייתה יותר ויותר מוחשית. אמנם רוב האנשים עוברים אותה בכלל בלי לדעת, אבל אלה שכן חוטפים את זה קשה מתארים סבל עצום. שלא לדבר על הבידוד הכפוי, הניתוק מהקרובים ביותר ואולי גם תחושת אשם אם לא עשית מספיק כדי לא להדביק אחרים.
הכנסתי עצמי מיד לבידוד ולשמחתי גם הסכימו לשלוח אותי לבדיקה.
עבר עליי יום של סיוטים. עברו לי בראש כל האנשים שאצטרך להודיע להם שאני נשאית ושאולי הם נדבקו, בכל שיחת טלפון עם מישהו שמתעניין בלימודים חשבתי לעצמי כבר מי יחליף אותי ביום המבוא שאנחנו עושים, אם הדבקתי את שותפיי- איך בכלל יהיה ההמשך... בקיצור לא אלאה אתכם יותר מדי ב"סרטי האימה" הפרטיים שלי
מה שרציתי באמת לשתף בו הוא שכשהדברים נעשו בשבילי קצת יותר קונקרטיים הבנתי שאם אשא את הנגיף (גם אם לא אחלה בצורה ממש קשה) יש סביבי אנשים שיכולים להידבק ושעבורם זה עלול להיות ארוע מכריע וגורלי.
אני יודעת שהדעות חלוקות אם יש בכלל דבר כזה קורונה... אני בהחלט נוטה לחשוב שיש, גם אם העובדות לגבי המחלה לא ברורות עד הסוף.
אבל אני כן בטוחה שבמרחב הקהילתי, מתוך מחשבה על האדם האחר, אנחנו צריכים להיות אחראים. בסך הכל אני מרגישה בטוחה בהרדוף, אני לא הולכת על המדרכות מלאה פחדים וחששות, אבל אני כן יודעת שלכל אחד מאיתנו מעגלים שונים ורחבים ושבתוך החיים אנחנו צריכים שוב ושוב להתעורר וגם לשמור על שותפינו לדרך
בעקבות הפירוק הסופי של גן השעשועים, נקבעה פגישה של מספר אמהות עם יובל, אביחי, אקסל וגונן פלד, ליום ראשון הקרוב בשעה 14:300, על מנת לדון במצב הקיים ולקדם תכנון עתידי של גן השעשועים.
כל מי שמעוניין להשתתף בפגישה או להיות חלק מהשיח בנושא, מוזמן בשמחה ליצור איתנו קשר.
