סגולה היא אמצעי מאגי שיכול להביא לאדם הצלחה בחיים, עושר, זיווג טוב וגם בריאות. יש סגולות שהן כלליות יותר ומשפיעות על כמה תחומים ויש שסגוליות לתחום מסויים.
כך, למשל, מי שביתו נגוע בעכברים יכול לתלות על הקיר תמונה של רבי ישעי'לה מקרעסטיר והעכברים ילכו לבית של השכנים. בדוק!
או מי שמחפש/ת זיווג צריך לעלות לקיברו של התנא הקדוש רבי יונתן בן עוזיאל בעמוקה ביום ההילולא שלו כ"ו בסיון, ואם פיספס את המועד אז בראש חודש.
אחת הסגולות היותר מפורסמות להגנה מפני מחלות ומגיפות ותמותת תינוקות, היא תפילת פיטום הקטורת. וכך נאמר בזוהר הקדוש: "כל הקורא בכל יום את מעשה הקטורת בכוונה, ינצל מכל דברים רעים ומיני כשפים, ומכל פגעים רעים, ומהרהורים רעים, ומדין רע, וממוות, ולא ינזק כל אותו היום, כי אין הסיטרא אחרא יכולה לשלוט עליו. ויש לו חלק בעולם הזה ובעולם הבא, ותסתלק מיתה ממנו ומהעולם, וינצל מכל הדינים שבעולם הזה, ומדינה של גיהנם ומדין מלכות הגויים".
מה יש בה בתפילת פיטום הקטורת שהופך אותה לפאנאציאה, כלומר לתרופה לכל המחלות? בין השאר היא כוללת רשימה של המרכיבים שמהן הכינו את הקטורת לבית המקדש ואלו הם:
מדובר במרשם, הכולל כמויות והוראות הכנה, של צמחי קטורת שהינם גם צמחי מרפא, ובזמנים ההם השתמשו בהם לטיפול בחולים במגפות שונות. ומשגלה עם ישראל מארצו וניתק מאדמתו ואיש כבר לא זכר מהי הקציעה ומהי הקילופה, מה נותר להם לעשות בזמן מחלה ומדווה? לומר את תפילת פיטום הקטורת בכוונה רבה ואם גם זה לא עוזר, אז פשוט להצדיק את הדין.
וכמו שבתחום האמונה, הסגולה היא ההגנה, הביטוח, אמצעי המניעה, מפני צרות שעלולות להתרגש עלינו בעתיד, כך גם הטיפול המונע בתחום הרפואה. על מנת להבהיר את השונה בין סגולה לטיפול מונע נתחיל בדוגמאות הלקוחות מהרפואה שנסמכת על המדע, הקרויה גם בטעות "קונבנציונלית", הלא היא השיטה הרפואית שמקפידה להתרחק ככל האפשר מכל שביב של אמונה. יש ברפואה אין ספור טיפולים מונעים. חיסונים הם טיפולים מונעים שמציעים הגנה מפני מחלות ספציפיות. כך החיסון נגד חצבת – שתי מנות ואתה מוגן לכל החיים, או החיסון לטטנוס או לצהבת מסוג B שצריך לחדש אותם אחת לתקופה. קבוצה נוספת של טיפולים מונעים היא ויטמינים ומינרלים. כך תינוקות מקבלים תוסף ברזל כטיפול מונע לאנמיה, ומקבלים גם ויטמין D כטיפול מונע לרככת. יש גם תרופות רבות המשמשות לטיפול מונע, כמו משאפי סטרואידים כמניעה להתקפי קוצר נשימה אצל אנשים עם אסתמה, וכמו כדורים להורדת רמת הכולסטרול למניעת מחלות לב ואירועים מוחיים הנגרמים מחסימות כלי דם אצל אנשים עם רמות כולסטרול גבוהות.
כל הטיפולים המונעים שהזכרנו, ועוד רבים אחרים, הם טיפולים מונעים המכוונים למחלה או לבעיה רפואית מאד מסויימת ומוגדרת. התרופה להורדת רמת הכולסטרול לא מגינה מפני חצבת, תוסף ויטמין D אינו מגן מפני אנמיה. אבל כמו שיש סגולות כלליות שעשויות להועיל גם לזיווג וגם לפרנסה וגם לבריאות, גם לרפואה יש המלצות שטובות להכל. לדוגמא, פעילות גופנית מועילה הן ללב ולמחזור הדם והן לשלד, לעיכול, למצב הרוח ולאריכות ימים בכלל. תזונה נכונה ובריאה היא "סגולה" נוספת שיעילה נגד מחלות רבות כמו השמנה, יתר לחץ דם, סוכרת ומה לא. המלצה להפסקת עישון תשפיע לטובה על הלב, הריאות, עור הפנים, שלפוחית השתן, אספקת החמצן למוח, כוחות הנפש ואיכות החיים ותוחלתם.
המשותף לכל הטיפולים המונעים בתחום הרפואה, הן המכוונים למחלה מסויימת והן הכלליים, הוא שכולם נתמכים על מחקרים שנעשו על מאות ואלפי ולפעמים עשרות אלפי נבדקים, כלומר על מדע. ומה שמייחד את המדע ועושה אותו למרתק כל כך, הוא שאין לו אלוהים והוא מקפיד לשחוט פרות קדושות. מה שנתפס היום כאמת כמעט מוחלטת, עלול מחר להתברר כטעות עולמית על ידי מחקר שיערך באופן נכון יותר או על קבוצת נבדקים גדולה יותר. דוגמא אחת היא האספירין שמיליונים לקחו אותו כטיפול מונע יעיל כנגד היווצרות קרישי דם שעלולים לגרום לאירועים לבביים או מוחיים. לאחרונה התברר, שסכנת הדימומים הכרוכה בנטילתו, כתוצאה מהשפעתו על קרישת הדם, עולה על היתרונות בקבוצות גיל מסוימות. וכך, אנשים שלקחו שנים אספירין בגלל תוצאות מחקרים שהיו פסגת המדע לפני שניים-שלושה עשורים, הפסיקו היום לקחת אותו בגלל שאותו מדע טוען היום ההפך. תשוו את זה לסגולה נגד עכברים של רבי ישעי'לה מקרעסטיר שמחזיקה מעמד כבר מאה שנה ואין עליה עוררין כלל [ובמאמר מוסגר, שמו המלא של הרבי מקרעסטיר הוא רבי ישעיה שטיינר והוא נפטר ב1925 ועוד מעט היארצייט].
ונחזור לקורונה, ברוך השם לא אלמן ישראל ויש סגולות רבות שמגנות עלינו מפניה.
לא להאמין, אבל לפני פחות מחודש היו כאן בחירות. בסין היו אז 80,000 חולים מאומתים ובאיטליה 2000 חולים. בארץ כבר התגלו המקרים הראשונים שהגיעו מספינת הקורונה ביפן ומאיטליה. בבני ברק, נכדו של שר התורה הקשיש רבי חיים קנייבסקי, כרגע הסמכות התורנית העליונה, משחרר סירטון שממנו משתמע שהרב מבטיח הגנה מקורונה למי שיצביע ג'. דרך אגב, יש המון סרטונים כאלה שבהם אנשים מתמרנים את הרב הישיש לומר מה שהם רוצים לשמוע, ועדרת פני זקן. ההגנה למצביעי ג' מפני הקורונה היתה טובה עד הבחירות ואז פג תוקפה, ומי מהם שרוצה להמשיך להגן על עצמו ועל בני ביתו מפני הנגיף מתבקש להשליש 3000 ₪ לקופת העיר, אירגון צדקה חרדי, שהרי ידוע שצדקה תציל ממות.
ובעוד הרפואה ה"קונבנציונלית" מחפשת בנרות תרופות יעילות לקורונה, מסורות רפואיות אחרות לא מתמהמהות וכבר מצאו תרופות ואפילו טיפול מונע. לדוגמא, הגורו וכוכב הטלוויזיה ההודי Baba Ramdev, הכריז מעל המסך שיש תרופה איורוודית לקורונה שאפילו הוכחה כיעילה בניסויים. מדובר בתרופה מצמח הויתניה, משפחת הסולניים, שמופקת במקרה על ידי חברה בבעלותו של הגורו. כן, גם מנהיגים דתיים צריכים להתפרנס בימים קשים אלה .
אבל לא כל עולם האמונה מונע מתאוות בצע. הנה מתכון לשיקוי שהגאון רבי בן ציון [הגרב"צ] מוצפי חולק עם שומעי דרשתו ללא כל תמורה, שיקוי שמבריח את הקורונה ואת כל מיני השפעת: חצי כפית קינמון, קורט ציפורן, הל בשביל הטעם, זנגביל, מים רותחים, שתי דקות, לשתות וזהו, אין קורונה.
הבהרה: אני מביא שלל מעשיות מהווי החיים החרדי, מהשטעטל, אבל שלא תבינו לא נכון, אין בדברים משום זילזול או ביקורת. בהרבה מאד חברות אנושיות, כנראה בכולן, אנשים נאחזים בהבטחות לישועה ולמרפא, בין אם אלה לובשות דמות של סגולה או של טיפול מונע כזה או אחר. נקח דוגמא, טורקיה.
לקח זמן עד שהקורונה הגיעה לטורקיה, לפחות באופן רשמי. באחד האתרים התפרסם רק לפני כחודש מאמר פרי עטו של פטריוט טורקי שטען שאורח החיים הבריא של בני עמו לא יאפשר לוירוס בכלל להתנחל בארצם, שהרי הם לא אוכלים בשר פיגולים כמו הסינים והם מצייתים למצוות האיסלם והאויר נקי והכל טוב. מאז זרמו מעט מאד מים בנהרות טורקיה והוירוס כבר מרגיש שם בבית. עכשיו הגיע זמן התרופות והשיקויים. מטיף איסלמי ואושיית טוויטר עם מאות אלפי עוקבים טוען שיש תרופה לקורונה, רק צריך להרחיב את שטחי הגידול שלה כדי שיספיק לכולם, חשיש כמובן. ואין מה לחכות לחיסון, כי חברות התרופות המערביות-נוצריות בודאות יכניסו לשם חומרים שיפגעו בפריה ורביה של העם הטורקי. עוד מומחה אינטנט לעינייני בריאות, שהוא גם קרדיולוג ידוע, הודיע ברבים על תרופה לקורונה, או בעצם לחיזוק מערכת החיסון. והתרופה היא מרק קלה פאקה מסורתי [kelle paca] , מרק ראש ורגל של כבש, ואכן הביקוש בשווקים לחומרי הגלם האלה עלה פלאים. האמת, מכל התרופות והשיקויים זאת נשמעת הכי מבטיחה, אולי אפילו יותר מהתרופה האולטימטיבית שלנו, מרק העוף.
כמו הזרם הראשי של הרפואה, גם האסכולות השונות של הרפואה המשלימה ממזרח וממערב עוסקות בימים אלה בחיפוש קדחתני על מדפי התרופות ובגני צמחי המרפא שלהן, אחר אותם תכשירים שעשויים להיות יעילים נגד קורונה. אבל עוד לפני תרופה לקורונה הן מציעות לאדם החרד לבריאותו תרופות שונות לחיזוק מערכת החיסון.
בימים כתיקונם, כשהקורונה עדיין היתה רק בירה, כמעט לא היה יום שבו לא נתבקשתי על ידי אמא מודאגת – גם במאה ה-21 בדרך כלל זאת האמא – לתת לילד משהו לחיזוק המערכת החיסונית, כי מהיום שהוא נכנס לגן הוא לא מפסיק להיות חולה. יש הרבה חומרים וצמחי מרפא שנקשרו לראשם כתרים של תרופות המחזקות את מערכת החיסון ומונעות התקררויות, שפעות ושאר אי נעימויות. וכמו שמקובל בזמננו, רבות מהתרופות הללו נבדקו במחקרים על ידי חוקרים נלהבים וכל יצרן או מטפל אלטרנטיבי יכול לצטט מחקר אחד או יותר שמצאו את הצמח הזה והויטמין ההוא כיעילים, כמורידים שכיחות של הצטננויות, כתורמים להפחתת ימי ההעדרות של הילדים מהגנים ושל הוריהם מהעבודה.
אחת הדוגמאות הכי מפורסמות היא האכינצאה, צמח דמוי חרצית עם פרח סגול יפהפה שמולדתו בערבות צפון אמריקה, שם שימש את האינדיאנים לרפא כמעט הכל. האכינצאה מפורסמת היום קודם כל כתרופה למחלות זיהומיות, גם חיידקיות וגם ויראליות, אבל גם כתרופה המונעת את המחלות הללו מלכתחילה, כלומר כצמח המחזק את מערכת החיסון. לאכינצאה, כמו להרבה צמחי מרפא או חומרים אחרים שמקורם מחוץ לעולם התרופות הקונבנציונאלי, אין הורים עשירים. לתרופות שנולדו מתוך המחקר הרפואי יש גב, חברות התרופות משקיעות מיליונים במחקר שלהם על מנת להרוויח עליהן מיליארדים. על צמח מרפא אי אפשר להוציא פטנט ואי אפשר להרוויח מיליארדים ולכן גם אין מי שישקיע במחקר. ואז קמים אנשים עם המון רצון טוב, לרוב משורות המטפלים המשלימים ומקימים מחקרים. פעמים רבות המחקרים הללו אכן מדגימים השפעות מיטיבות של הצמחים ולכן גם מושכים את תשומת הלב של העולם הרפואי. ואז קמים גופי מחקר גדולים יותר ומעמידים מחקרים גדולים יותר, עם קבוצות ביקורת להשוואה ועם גישה פחות מתלהבת, ופתאום ההשפעה המיטיבה של הצמח על אחוז הילדים החולים בשפעת כבר לא מובהקת סטטיסטית, ואז כשיש כבר עשרות מחקרים, חלקם עם תוצאות חיוביות וחלקם עם כלום, קמים חוקרים אחרים ואוספים את כל המחקרים שנעשו על הצמח, פוסלים מראש את אלו שאמינותם ואיכותם ירודות, ומשווים את כל השאר, ובדרך כלל מסכמים במילים כמו אלה: "תכשירי האכינצאה שנבדקו במחקרים קליניים הם שונים מאוד זה מזה. ישנן עדויות מסוימות לכך שתכשירים המבוססים על החלקים האוויריים שלEchinacea purpurea עשויים להיות יעילים כטיפול מוקדם בהצטננות אצל מבוגרים אך התוצאות אינן עקביות לגמרי. השפעות מועילות של תכשירי אכינצאה אחרים ושל תכשירים למטרות מניעה עשויות להתקיים אך לא הוצגו בניסויים אקראיים קפדניים שניתן לשחזרם באופן עצמאי" [תרגום של המסקנות של ה Cochrane review על האכינצאה מ2014] . במילים אחרות: אם מבוגר מצטנן ולוקח אכינצאה מספיק מהר יתכן שזה יעזור לו, אבל מי שלוקח אכינצאה לטיפול בבעיה אחרת או כטיפול מונע – כלומר כחיזוק למערכת החיסון – שיהיה בריא.
גם ויטמין C , ויטמין D ופרוביוטיקה לא הוכחו כבעלי השפעה מונעת או השפעה מרפאת להצטננויות או שפעות, מלבד במקרים מאד מסויימים. להפתעתי, כשעברתי היום על הספרות הרפואית, למדתי שדווקא תכשירי אבץ כן תרמו לירידה מובהקת בשכיחות ההצטננויות אצל ילדים ולהפחתה בשימוש באנטיביוטיקה. למדתי גם שפרוביוטיקה אמנם לא סייעה להצטננויות, אבל כן הורידה שכיחות דלקות אוזניים אצל ילדים בריאים ללא דלקות חוזרות. חשוב להדגיש, יש מעט מאד טיפולים משלימים שכן מצליחים לשאת בנטל ההוכחה הנדרש על ידי עורכי הסקירות והמטא-אנליזות למיניהן, מהסיבות שהוזכרו כאן.
אז מה בכל זאת מחזק את המערכת החיסונית? הנה עוד רשימה בלי הוכחות: אהבת ההורים או ההורה, שמחה בבית, אוכל מזין ובריא, אור שמש, לקפוץ ולרוץ, עצים, פרחים, פרפרים, חיות, ועוד גורם אחד חשוב ביותר שמוסיפה לרשימה הזאת הרפואה האנתרופוסופית: מחלות חום. האמא של הילד שלא מפסיק להיות חולה מאז שהחל ללכת לגן ולהידבק משאר הילדים צריכה לדעת שהוא בדיוק עכשיו מחזק את המערכת החיסונית שלו למאה ועשרים שנים הקרובות [איך מחלות חום מחזקות את מערכת החיסון? תפתחו בבקשה "ילדות בריאה", ממילא אין לכם יותר מידי מה לעשות בעוצר].
ב21 לספטמבר 1918 תם קרב מגידו והצבא העותמני נסוג מפני חייליו של גנרל אלנבי. הקרב על ארץ ישראל שהחל שנה קודם בעזה ובבאר שבע הסתיים כאשר החיילים הטורקים ומפקדם הגרמני נסוגו מכל הגליל והוסיפו ונסוגו מדמשק ומחאלב עד כניעתה של האימפריה העותמנית בסוף אוקטובר.
שנות המלחמה היו שנים קשות לכל תושבי פלסטינה העותמנית וגם לישוב היהודי במושבות הגליל. האיכרים סבלו מהתעמרות השלטון הטורקי, מרעב וממחלות. המלריה, הכולירה, הדיזנטריה, דלקות קרום המוח ובעיקר טיפוס הבהרות הפכו לקטלניות יותר ככל שהרעב העמיק.
חייליו של אלנבי הביאו איתם את התקווה למושבות הגליל, אבל גם את השפעת הספרדית.
*
דודאהרון היה קשיש צנום ונמוך קומה שהיה הולך מהר מאד, ספק רץ, כשבידו האחת תיק עור מרופט והוא היה נוחת אצלנו אחת לשבוע שבועיים בדרך בין סידורים. הוא היה דודו של אבי ובתקופה המדוברת הוא היה בערך בן 80, הוא האריך ימים עד גיל 98. בכל פעם שהיה בא היה מתיישב במטבח או על המרפסת, תלוי בעונת השנה, ואומר לאימי "לא צריך, לא צריך" אחרי כל מנה שהיא הגישה לו לשולחן. אני הקפדתי לשבת לידו ולהתבונן בפליאה כיצד דודאהרון הקטן והצנום מצליח להערות לקירבו דג ממולא וכבד קצוץ עם מלפפון חמוץ וחלה ועוף ופשטידה ומה לא ומקנח בכוס קפה ועוגת שמרים. אחרי האוכל היה מתרווח ואז אני ואימי היינו זוכים לשמוע מפיו סיפור מעשה שהיה או סתם חדשות מהעולם הגדול, לפני שרץ הלאה לדרכו.
אבל רק כעבור כמה שנים התודעתי לסיפור חייו של דודאהרון. דודאהרון נולד בעיירה אוברוטש שבאוקראינה ב1888, בגיל 24 עלה לארץ עם הוריו והצטרף לאחיו שכבר התיישב במושבה מסחה הלא היא כפר תבור. שנה אחריו הגיעה מאוקראינה לכפר תבור גם ארוסתו מינה פלוטניק וב1914 הם נישאו. בספטמבר 1917 נולד להם בן ושמו נקרא יוסף.
אז מה יש לי להטריח אתכם בעצם ימי הקורונה בסיפורים על דודאהרון ומינה האם הצעירה ויוסף התינוק?
כחודש לאחר שחייליו של אלנבי שטפו את הגליל, היכתה השפעת הספרדית גם במושבה הקטנה למרגלות התבור וגבתה בין השאר את חייה של מינה בת ה23.
וכך כתוב על המצבה שלה בבית הקברות הקטן של כפר תבור:
פ"נ
אשת חיל צעירה ונפש יקרה
מרת מינה נ"ע
בת הר"ר אהרון פלוטניק ז"ל
מעיר ינובה אשת ר' אהרון
רוטבלט
שבקה חייה לכל חי ביום י'ז
לחודש מרחשון שנת הא תרע"ט לפ"ק
תנצב"ה
מינה נפטרה ב23 לאוקטובר שנת 1918 והותירה אחריה את יוסף בן השנה ואת אביו מוכה היגון.
יוסף גדל והיה לעלם חמודות ובאפריל 1938 בהיותו בן 20 נרצח ביריות מן המארב בדרכו חזרה מחניתה של חומה ומגדל לקרית חיים שבה התגורר אז עם אביו.
*
ולענייננו:
מגיפת השפעת הספרדית השתוללה בעולם בשנים 1918 -1919. היא הרגה כנראה בין 50 ל100 מיליון בני אדם מתוך אוכלוסיה עולמית של כמיליארד וחצי. הגל הראשון שלה היה באביב עד תחילת קיץ 1918, ובניגוד לשמה היא התפרצה לראשונה כנראה במחנה צבאי בארצות הברית, משם דילגה לשדות הקרב של המלחמה הגדולה בפלנדריה ומשם לכל העולם.
הגל השני והקטלני ביותר של המגיפה פרץ בסתיו 1918, ואז כאמור היכתה גם ביישוב בארץ ישראל. הגל השלישי והאחרון של המחלה היה בתחילת 1919.
לא ברור כמה זה היגייני מבחינת הבריאות הנפשית של הכלל, לשתף את הזכרונות האלה דווקא בזמן כזה, ולכן כאן המקום לומר שלמזלנו אין מה להשוות את שפעת הספרדית לקורונה שלנו.
השפעת הספרדית שטפה תוך חודשים ספורים את העולם כולו, בעידן שבו אנשים לא טסו ממקום למקום. היו רק כמה איים שניתקו עצמם לגמרי מהעולם ובכך מנעו את המגפה מלהגיע אליהם.
באופן מוזר ולא ברור היא גבתה בעיקר את חייהם של אנשים צעירים בגילאי 15 -35 ופחות פגעה בילדים ובזקנים, לעומת הקורונה השבלונית שפוגעת בעיקר בקשישים ובאנשים עם מחלות רקע. ובעיקר, אחוזי התמותה מהשפעת הספרדית היו גבוהים פי כמה.
*
חודשיים לאחר שדודאהרון קם מהשבעה על מינה רעייתו, במהלך מלחמת האזרחים, נכנסו הלאומנים האוקראינים לעיירה אוברוטש שבה נולד וממנה עלה לארץ, ושחטו בה שמונים יהודים. באוקראינה בכלל בשנים 1919-1918, במקביל לשפעת הספרדית, נטבחו עשרות אלפי יהודים ויש המעריכים את מספרם במעל 100,000 נרצחים: גברים ונשים, תינוקות וזקנים. אלפי נשים נאנסו.
עד כאן על מגיפות בינתיים, בע"ה נדבר בפעם הבאה על התרופות.
"אני נושא עמי, את צער השתיקה...", "מיהו המיילל ברוח ובליבו השכול". נדמה כי אין מי שלא מכיר ושר אי פעם את המילים הללו שכתב יעקב אורלנד לשניים משיריו הידועים. אך ספק אם מי מהמזמרים אותן ידע, כי זוהי קינה על 5,000 יהודי העיירה האוקראינית טייטוב, שנרצחו במיתות שונות ומשונות בפוגרומים שנערכו ביהודי אוקראינה בתקופת מלחמת האזרחים הרוסית. פרעות אליהן התייחסת אבישי בסיפא של סיפורך המקסים על הדוד אהרון ורעייתו שמתה בדמי ימיה, מינה פלוטקין. אורלנד, משורר מחזאי ומתרגם, מחברן של קלאסיקות זמר עברי כ'היו לילות' ו'שני שושנים', היה רק בן 5 כשהסתתר בחבית אשפה, אך עוד הספיק לחזות בכמה מהזוועות, ביניהן רציחת כמה מבני משפחתו. אימו הסתירה אותו אצל כומר העיירה, ולאחר ימים המשפחה נמלטה לקייב, ושנה אחר כך עלתה לארץ ישראל. ב-1985, 65 שנה לאחר הפוגרומים ביהודי אוקראינה, הרשה לעצמו אורלנד בפואמה "קייב" לא להיות מרומז, ובמקום להתנסח בשורות כמו: "בחלומות ההם נרדים את עברנו", לומר מילים מפורשות וקשות: "מה שברור: בטטייב, בשעת השחיטה לא ראיתי את אלהים / תמיד היה לו חוש לפוגרומים. ידע מתי לחמוק". ועוד הוסיף: " יום יפה לאלוהים. ערב פסח. תפרחת הלילך באילנות... אבל באו פטליורה ודניקין... חורבן והשמד ומעינות אימה רבה".
מי שנתפש כאחראי לרבים מהפוגרומים, סמיון פטליורה, הלאומן שהכריז על עצמו כ'אטמן' (מנהיג) של אוקראינה בעקבות מהפכת אוקטובר 1917, נאלץ לאחר ניצחון הצבא האדום להימלט לפריז ולחיות שם כגולה. ברחוב ראסין בפריז, בצאתו ממסעדה ברובע הלטיני, השיגו את פטליורה במאי -1926 כדורי אקדחו של משורר יהודי-רוסי אחר, שען במקצועו, שלום שווארצברד, שלא הצליח להרדים את עברו וביקש נקמה על בני משפחתו שנרצחו בפוגרומים. למרבה ההפתעה, המושבעים במשפט שהתרשמו מתיאורי עדי ההגנה על הפוגרומים, זיכו את שווארצברד מהרצח והוא שוחרר, למרות שהודה במעשה ואף התגאה בו. אלברט איינשטיין ראה בזמנו בזיכוי, מעשה צרפתי נעלה של הגנה על זכויות האדם.
את מצבתו של שלום שווארצברד, תוכל לצלם אבישי, אם תרצה, בבית הקברות של מושב אביחיל.
טליה קראה את הטקסט שלי על דודאהרון וכתבה בוואטסאפ:
"וואי טקסט נורא קשוח אבא, אולי אפשר לותר על הפוגרומים, המגפה מספיקה"
אז מזל שלא ויתרתי [יותר נכון, האוקראינים לא ויתרו] וזכינו בדברים החשובים והמרתקים שהבאת לכאן. מקווה שתצרף עוד פנינים למחרוזת, אולי אפילו במהרה בימינו.
ותודה גם לגונן על המילים החמות.
אני מצרף שני טקסטים למי שרוצה לקרוא עוד על הטבח באוקראינה לפני 100 שנה, שאגב, לא באמת ניתן לסכמו כפוגרומים או פרעות, כי היה בו כבר משהו מסדר הגודל של שואה, של השמדת עם.
הטקסט הראשון של גור אלרואי מתאר את הקשר בין הטבח לבין הישוב בארץ ישראל, הטבח מתואר בקיצור אך במלוא זוועתיותו. גם על אורלנד מדובר שם וגם על העליה השלישית שהיתה בעיקרה מנוסה של פליטים מן התופת.
הטקסט השני קרוי "מגילת הטבח" הוא נכתב באודיסה על ידי אליעזר דוד רוזנטל. החלק הראשון התפרסם ב1928 וגם אותו אני מצרף כאן. גור אלרואי בטקסט הראשון מתאר גם את נסיבות חיבורה של "מגילת הטבח" שהיא כל כולה קינה על הגורל האיום של יהודי אוקראינה. הקובץ המובא כאן מביא תאור של הארועים בכפרים והעיירות ששמותיהם מתחילים באותיות א' וב'. בסוף כל אות יש גם רשימה של שמות הנרצחים שהצליח המחבר לקושש, לכל איש יש שם, והכל 24 שנים לפני שהנאצים פעלו את פועלם באוקראינה.
כבר שנים רבות לא פרצו בעולם מגיפות שממש הטילו צל על חיינו כאן.
היתה שפעת החזירים שלרגע קט בתחילת דרכה היתה מאד מאיימת, אבל מהר מאד התבררה כענן חולף. היו הSARS והMERS שבכלל לא הגיעו לסביבה ולא חדרו לתודעה. היתה הAIDS שכן פרצה לתודעה בשנות ה80, אבל בניגוד לקורונה היתה מחלה עם מהלך כרוני, שלא מדבקת דרך מגע עם ידית של דלת או רסס רוק מפי אדם שיושב מולך, ולפחות בתחילת הדרך היה קל לשייך אותה לקבוצות סיכון שהם לא "אנחנו".
הEBOLA שכן מתפרצת כמגיפה והיא קטלנית בשיעורים אפוקליפטיים, נשארה רחוק מאיתנו, באפריקה האקזוטית של Dr Livingstone I presume ?
המגיפה האחרונה שהיתה לה נגיעה חזקה בחיינו היתה מגיפת הפוליו של שנות ה50, הייתי ילד קטן ואין לי זכרונות ממנה. אני כן זוכר את תוצאותיה, את הילד שהיו לו ברזלים על הרגליים ואת הנערה שישבה בכסא גלגלים. מעניין שהפוליו,שנקראה אז שיתוק ילדים, פגעה אכן בעיקר בפעוטות וילדים, ואילו הקורונה החדשה פוגעת בעיקר בקשישים. לא קשה לדמיין את החרדה שליוותה את דור ההורים הצעירים של אז מפני אותה מחלה חשוכת מרפא, שלא היה מפניה חיסון, עד שהגיע החיסון לקראת סוף שנות ה 50 .
פאסט פורוורד 60 שנה, נגיף הקורונה. לא דומה למגיפת הפוליו כי בראש ובראשונה הרבה פחות מפחיד, ילדים ואנשים צעירים שחייהם לפניהם כלל לא נפגעים. גם לא דומה למגיפות הגדולות של פעם, ע"ע "נרקיס וגולדמונד", "מגילת סן מיקלה", "הדבר". ובכל זאת, דבר אחד משותף: אין חיסון.
אנחנו דור שגס ליבו בחיסונים. דיבורים על קונספירציות של חברות התרופות, על הקשר הממסדי להשתקת הסכנה של אוטיזם, הם בון טון. כמעט שכחנו כבר שהילדים של כולנו, גם הלא מחוסנים, מוגנים מפני פוליו למשל, בזכות "חסינות העדר".
בשבוע הקרוב אקיים לקראת פורים סדנאות למידה והתנסות באיפור אמנותי.
מוזמנים לבוא ולטעום ממגוון טכניקות פשוטות ומרשימות שפיתחתי ואספתי במהלך 15 שנותי בתחום. מתאים למנוסים ומתחילים כאחד מגילאי 12 ומעלה. חומרים ינתנו במקום. קבוצות קטנות
הרשמה עד מוצ"ש הקרוב 29/2 בהעברת דמי השתתפות בסך 200 ש"ח בביט.
מועדי הסדנאות:
יום ב' 10:00-13:00 בביתם של גיא והלנה, הרדוף
יום ד' 10:00-13:00 טבעון
# ניתן לתאם מועד נוסף עבור קבוצה של מינימום 4 משתתפים
קמתי הבוקר, הבית היה קפוא. יצאתי החוצה, בחרתי עץ פחות רטוב, קצת חומר הצתה והתנור התלקח באש נעימה. עמדתי עם שתי ידי על הארובה המתחממת ונזכרתי בשעות הארוכות שבילינו יחד, כשאני רובץ ליד התנור ומביט באש האוחזת לאיטה בעץ ההסקה.
פעם, לפני אי אלו שנים השתחררתי מהצבא ונסעתי להודו. הגעתי ללאדאק זמן לא רב אחרי שפתחו אותה בכלל לתיירים, עד אז היא היתה שטח צבאי סגור בפני זרים. לה היתה אז עיירה הררית נידחת, מצאתי חדר בבית של משפחה ויצאתי להסתובב.
הכל היה כמו חלום, אולי פעם אספר לנכדים, אבל עכשיו כל הפתיח הזה נועד כדי לספר על הריח. באויר עמד ריח של עשן תנורים, התנורים שימשו לבישול ולחימום והדלק היה עץ וגללי בעלי החיים. הריח הזה חזר ופגש אותי בכל הכפרים שאליהם הגעתי בהימאליה. אתם יודעים שזיכרון של ריחות פועל מאד עמוק בנפש שלנו.
חזרתי, עברו כמה שנים והגעתי להרדוף. זה לא קרה בחורף הראשון, אבל אם אינני טועה זה קרה בחורף השני. סמי ורון בנו את התנורים הראשונים. ופתאום בחורף הרדוף לבשה ריח של הימאליה. וכשיצאתי לגלות תל אביב לכמה שנים, הריח היה אחד הדברים שאליהם ערגתי. מאז, במשך שנים, כל פעם שהגיע החורף כשהסתובבתי בשבילים הייתי רואה את הבתים, שאז היו קטנים, ועשן היתמר מארובותיהם, והייתי נישא עם העשן הרחק הרחק להימאליה.
כעבור שנים שבתי ללאדאק, לה כבר היתה עיר שוקקת תנועה, מסחר ותיירים, ואני הסתובבתי בלה ובעוד מקומות וחיפשתי את הקסם של פעם. לה השתנתה, האנשים השתנו, הקסם השתנה, הוא כבר לא התגלגל בסמטאות הצרות והבוציות שבין הבקתות של אז, וגם העשן כבר לא מה שהיה, משאיות הטאטא ברחוב הראשי פולטות עשן סולר מחניק על הרוכלות שיושבות בשורה ארוכה לצד הכביש ועל העוברים ושבים.
ונעבור לעשן אחר, עשן הסיגריות, שבשלושים-ארבעים השנים האחרונות עשה דרך עוד יותר ארוכה. אתם זוכרים שבמטוסים מאחורה היו יושבים המעשנים? פעם חטפתי דלקת גרון בתל אביב, הלכתי לרופא והוא ישב מולי עם סיגריה. כעבור כמה שנים בבי"ח העמק בנסיבות עוד פחות נעימות מצאתי את עצמי מעשן עם אחד האונקולוגים בחדרו שבתוך המחלקה האונקולוגית שהיתה ממוקמת אז במרתף דחוס ולא מאוורר. כשהדלת היתה נפתחת החולים בכורסאות הכמותרפיה היו מקבלים את העשן בפרצוף. היום זה נשמע הזוי [מילה שאז כמעט ולא היתה בשימוש], אבל אז זאת היתה הנורמה.
נורמות משתנות וגם הנורמה של עשן התנורים בקהילתנו תשתנה מתי שהוא. לאחרונה קראתי סוג של מחקר שבועז הביא לי על הסקה בעץ ובעקבותיו הלכתי לחפש חומר בספרות הרפואית. המכנה המשותף שעולה מרוב המחקרים הוא קהילתיות. כן, עשן תנורי עצים הוא עשן קהילתי. בדרך כלל, בארצות מפותחות, העשן לא גורם לתחלואה עודפת בתוך הבית פנימה [להבדיל מארצות עניות שבהן פעמים רבות יש אש פתוחה באמצע הבית או הבקתה ואז גם שכיחות מחלות הריאות הכרוניות עולה לשמיים]. מתברר שאין הבדלים בתחלואה בין משפחות שמשתמשות בעצים להסקה לכאלה שלא. התנורים בד"כ טובים ויעילים והעשן יוצא החוצה, אבל אז הוא חוזר ומתפתל סביב הבתים וחודר דרך חרכים, ומנעים את ריחו לעוברים ושבים. מה שעולה מהמחקרים הוא שהתחלואה הכרונית של דרכי הנשימה, אצל ילדים למשל, גבוהה יותר משמעותית בישובים המסיקים בעץ באופן כללי וכאמור לאו דווקא בבתים שבהם מסיקים בעץ. ערבות הדדית.
שמחה על ההתרחשויות הנהדרות שחלו סביב חג החורף והלילות הקדושים והמון תודה לעושים במלאכה.
רוצה לשתף אתכם בפרוייקט שעשיתי כחלק מתערוכה קבוצתית ושמציג כרגע 20 דקות מכאן בקריית-ים. באלו שאין להם כוח לקרא הרבה מילים מוזמנים להסתכל בהזמנה המצורפת!
הפרויקט הוא חלק מתערוכה קבוצתית בנושא ״מעברים״ ומציג במבנה-נטוש שהיה בעבר בית חרושת לקרח וסופרמרקט.
זומו הוא מוזיאון נודד, המגיע כל שנה לעיר אחרת ומשתף פעולה עם בתי הספר באיזור ועם האנשים סביב המקום. האנג׳דה שלהם חברתית ומובילה לשיתופי פעולה ותחושת חיבור למקום. על אחת כמה וכמה הם מציגים במקומות בהם החיבור מבקש לשכון בו!!!
מוצג שם מיצב סאונד בתנועה שהוא תיקשור עם יישות המבנה הנטוש. כולנו יודעים (או מכחישים) שהמעבר המרתק ביותר הוא בין מוות ללידה מחדש! בעזרת מפה אסטרולוגית למבנה, ושיחות שהוקלטו עם כמה מאנשי הקהילה פה נוצרה סופר סונטה לקוף ים.
מיצב הסאונד הינו לפי חוקי המבנה של סונטה. אורכו כחצי שעה.
משתתפים בו מגרי הגבעה
יובל אלעד: מדבר על השילוש החברתי בהקשר לניהול סופרמרקט (מי באמת מנהל את הסופר?)
טל בירן: על הקשר בין קרח לעולם הרגש
הלנה הלנה פורטר: קריינית בשפה הרוסית הפותחת וסוגרת את הסונטה
כך שניראה לי שכולם פה יימצאו מענה אינטימי ומלבב לכבוד החורף בתערוכה הזו ובכלל לשנה החדשה. שהינה יפה לכשעצמה בה מציגים כמעט חמישים אומנים יא אלוהימה. מחצית מהאומנים המציגים יצרו עבודות מיוחדות לכבוד התערוכה. והסונטה תיתן חוזק ומרפא לכולם!
אפשר גם להגיע עם כיתות מבית הספר בתיאום מראש. צרו עימי קשר למעוניינים. להתראות!
התמונה צולמה בחוף קרית חיים, חוף ילדותי, ביום שאכן היו בו גלים גבוהים אבל הסיבה העיקרית להצפה של החוף אינה הגלים, אלא העובדה שכל החול מהחוף נסחף לים.
זה התחיל כבר בחורף הקודם, בעקבות הבניה של הנמל החדש במפרץ, שכתוצאה ממנו חל שינוי בזרמי המים, החול שהים הביא בעבר כבר לא מגיע לחוף קרית חיים וקרית ים, והחול מהחוף נשטף לים.
בחודש מאי האחרון הביאו אוניה ששאבה חול מהים והשפריצה אותו לחוף, ואכן הם יצרו את החוף מחדש, אמנם עם חול כהה ולא חול בהיר. אבל כנראה שזה היה פיתרון זמני ביותר.
אני מצרף פה תמונה של האוניה ששואבת את קרקעית הים ומשפריצה לחוף.
ועוד תמונה, לא קשורה, שצולמה היום מהצד השני של חיפה, חוף עין הים הקרוי כיום "טיילת יוברט האמפרי".
האמת, לא היתה לי כלל כוונה פוליטית, לפחות לא מודעת, כשהעלתי את הקטע על הועדה הרוחנית. הקטע נכתב כאמור לפני כמה שנים וכלול בסיפרון "על חשיבה חופש וכאב" [שאני ממליץ לכל מי שלא קרא לקרא, יש לי עוד 2 קרטונים מלאים בבית :) ], אבל כנראה שהעיתוי גרם לאנשים להבין שהכוונה היא פוליטית. מלבד התגובות הפומביות של יובל וראובן התומכים בתחום הרוחני, קיבלתי גם תגובות פרטיות, מאנשים שזוכרים מה היה כאן אז, שהיו יותר מסוייגות לגבי התחום הרוחני. למשל:
*
חברה יקרה אחת כותבת:
" אישית די מחריד אותי שמנסים "לארגן באופן בירוקרטי" את "התחום הרוחני" ....."
*
וחבר אחר העביר לי עותק ממייל שלו למזכיר קיבוץ וזה ציטוט ממנו:
"לא חבל על כספי הציבור? זה תפקיד שבמקרה הטוב שייך למאה הקודמת..."
***
אז הנה הבהרה למי שזה מעניין אותו:
אישית אני לא תומך בהקמת התחום הרוחני בהרדוף, אבל גם איני מתנגד, כנ"ל לגבי התחום הכלכלי, כנ"ל לגבי המבנה החברתי המשולש וכנ"ל לגבי כל חוק, ארצי או שמיימי, שעוסק בריבועים, משושים, מתומנים ושאר נוסחאות מקודשות .
לרגל הקמת הגוף הרוחני, שאמור לייצג בחיינו הציבוריים את התחום הרוחני,אני רוצה להביא כאן קטע קטן שמזכיר נשכחות מההיסטוריה של הרדוף. אז הרוח לא הוגבלה לתחום אלא היתה חזות הכל, ואת הקיבוץ ניווטה ביד רמה הועדה הרוחנית.
הדברים לקוחים מהספר הדקיק "על חשיבה חופש ומרפא", ומי שלא מכיר את ההיסטוריה של הרדוף, או מי שנוסטלגי, מוזמנים לקרא אותו.
1. קודם כל, אני רוצה להזכיר שהקהילה שלנו בהרדוף היא מרובת סטטוסים. זהו מצב מורכב שמייצר לא פעם תסכול ואי הבנות. לאור המצב הזה, ישנם תושבים שחיים פה (חלקם שנים רבות מאוד וחלקם פחות) שאינם יכולים לקחת חלק בתהליכים הארגוניים של הקיבוץ ולכן גם סביר שלא מבינים את ההקשר לדברים של אבישי, אסביר ממש בקצרה -
בקיבוץ הרדוף, מגיע לסיומו בימים אלה תהליך של שינוי ארגוני. המבנה הארגוני החדש מבוסס על תפיסת השילוש החברתי של שטיינר ולכן יש בו בין השאר גם "תחום רוחני" שפועל לצד התחום הארגוני ולצד התחום הכלכלי. מחר נפתחת קלפי שבה יבחרו חברי הקיבוץ את רכז התחום הרוחני ולכך (אני מניח) מתכוון אבישי בהתייחסותו.
2. רבות שמעתי וחקרתי על הועדה הרוחנית שפעלה כאן פעם. אני מודע בהחלט לעובדה שהמבנה הארגוני המוצע בימים אלה מעלה מייד זכרונות ומחשבות טובים יותר וטובים פחות מהעבר.
במשך השנתיים האחרונות עשינו עבודה יסודית (בצוות ההיגוי ובאסיפות החברים) על מנת לבנות הפעם מערכת מאוזנת ששואפת במודע לייצר איזונים ובלמים נכונים בין השיקולים הכלכליים, הארגוניים והרוחניים שחיים בקהילה.
המבנה יעבוד טוב, אם נצליח לשמור מפני "השתלטות" של מרחב אחד על מרחבים אחרים.
יש שאומרים שאסור להתייחס לרוח בכלל כשמודבר בשאלות קהילתיות וארגוניות וסולדים מהרעיון שיהיה מישהו ש"מנכס" לעצמו את הרוח.
רכז התחום התחום הרוחני במבנה המוצע לא יהיה בעל סמכות להתערב בחירות הפרט.
הוא ירכז צוות רחב ויוביל שיח על נושאים שמעסיקים את הקהילה. מפחיד לחשוב על הכנסת מושג הרוח לתוך מבנה ארגוני , אבל אותי מפחיד יותר לא להכניס את השאלה הרוחנית לשיח ולהשאיר את כל המרחב לשאלות פוליטיות וכלכליות בלבד.
לא מספיק שיש אנשים מעמיקים בתוך הגופים הקיימים, ונכון שהרוח נמצאת בכל מקום...אבל גם הכלכלה נמצאת בכל מקום ועדיין אנחנו ממנים צוות שלם שיעסוק ויתמקד בתחום הזה.
בתקווה גדולה שהניסיון הזה יביא איתו בריאות , שמחה והתפתחות לקהילה כולה.
סיפור שעלה בזכרוני כששמעתי תגובות לענין "התחום הרוחני" -
שני נזירי זן התכוננו לחצות נהר, והנה לפתע צצה מולם נערה יפה וצעירה. גם הנערה רצתה לחצות אל הגדה שמנגד, אבל הזרם הגועש והרועש הבהיל אותה.
אחד הנזירים הציע לשאת את הנערה המבוהלת על גבו ולעזור לה לחצות את הנהר. הנערה הסכימה.
כשהגיעו השלושה בשלום אל הגדה שמנגד, הוריד הנזיר את הנערה היפה מעל גבו, הצעירה הודתה לו והלכה לדרכה.
אז הסתובב אליו חברו ואמר לו בכעס:"תתבייש לך! אסור לנזירים לגעת בגוף של אישה!".
כעבור חמישה ימי הליכה נוספים, כאשר הנזירים הגיעו למקום שממנו כבר היה אפשר לראות את המנזר, הודיע הנזיר הזועם לחברו שהוא מתכוון לדווח לאב המנזר על מה שקרה.
"עשית מעשה מביש ואסור!" צעק לעברו שוב.
"מה עשיתי? מה מביש? מה אסור?" התפלא הנזיר.
"מה? כבר שכחת את מה שעשית? אתה כבר לא זוכר? נשאת על גבך נערה יפה וצעירה!"
"אה, כן, נכון" נזכר הנזיר, "אתה צודק. אבל חלפו כבר חמישה ימים מאז שהשארתי אותה על הגדה, ואילו אתה הוא זה שעדיין נושא אותה על גבך!".
מצד שני - אני שמחה על הדברים שפרסם אבישי - בבחינת תזכורת ראו והוזהרתם - לימים אחרים של הרדוף, שלצד הרבה מעשים טובים ופורצי דרך, נעשו גם שגיאות חשוכות של יוהרה בכסות רוחנית.
אני מאמינה שאנחנו נמצאים היום במקום אחר לגמרי - בטח כשמדובר באלכסנדר קולון ובאנשים צעירים (יותר ופחות) שמביאים להרדוף רוח אחרת.
