הפורום הפתוח
מנהל הפורום: | אבישי גרשוני |
הפורום מיועד לכל מי שרוצה להעלות משהו כתוב או מצולם או מולחן או סתם מעניין, לא כולל פוליטיקה.
הפורום נקרא "הפורום הפתוח" כי הוא פתוח לצפיה גם לאנשים שלא מתגוררים בהרדוף או רשומים באתר.
אנשים שאינם רשומים לאתר לא יכולים להעלות פוסטים, בגלל מגבלות האתר. מי שמעוניין יכול לשלוח לי ואני אעלה.
בברכה
אבישי גרשוני


אני כבר קורא מעט מאד ספרים, רוב הפנאי מול מסך. בעבר הייתי קורא המון, כילד הייתי הולך לספריה לוקח ספר, גומר אותו בדרך הביתה וחוזר להחליף שוב.
הכיף הזה של לקחת ספר ולא לעזוב אותו עד הדף האחרון, קורה לעיתים רחוקות יותר ויותר.
איכשהו היתה לי הרגשה שעם הספר הזה זה יהיה שונה, אפילו שאמרו לי שהספר הזה הוא בכלל לא עלינו. הספר הקודם כן היה עלינו וקראתי אותו בנשימה עצורה, הוא היה כמו אגרוף לבטן. אז הקשתי שגם החדש משעמם לא יהיה.
קורה לי לא פעם שאני רואה ספר בחנות יד שניה, או קורא ביקורת, ומתלהב וממהר לקנות ולא צולח את הדף העשירי או השלושים. יש לי ערימות מהספרים האלה. אתם מוזמנים לבוא לברור.
בכלל אני מוצא שיש לי פחות ופחות סבלנות לספרות ורק עם סיפורים אני עוד איכשהו מסתדר. ואם יש בהם תאורים של מקומות ומצבים שאני מכיר, הכי טוב.
ככה עם השיכון שמעבר לפסי הרכבת בקריית חיים ב"שואה שלנו"; ככה עם חוות הגדנ"ע באר אורה ב"סוס אחד", עוד יש לי באיזשהו מקום תמונות אפורות משם עם החבר'ה; או השירים והסיפורים ב"פעם היו בקישון" ושאר הספרים של מרגו פארן, ועוד ועוד.
כאמור, הספר החדש הוא לא עלינו ולא אוטוביוגרפי כמו הקודם, וגם המקומות הגיאוגרפיים הם לא נוף ילדותי, אבל הוא מדבר על אובדן שאני מכיר עוד מבטן אימי. בקיצור, התחברתי מהעמוד הראשון ועד האחרון.
לספר קוראים "יומן נדידה" ולסופרת שרון גלס עברי.
*
קבצים מצורפים

הספר החדש של שרון , "יומן נדידה", הוא ספר מרתק, סוחף וכתוב בכשרון רב.
גם אני קראתי אותו בהנאה רבה, החל מהעמוד הראשון הוא לוקח את הקורא למסע שנוגע בשאלות קיומיות של חיפוש זהות אבודה, בנסיבות הנוגעות כמעט לכל אדם ובבמיוחד למי שחי בארץ שלנו.
כתיבתה של שרון אמנותית ועשירה והיא משרטטת ברגישות רבה ועומק רב ,נופים של פנים וחוץ הנוגעים בשאלות חיים קיומיות.
ממליצה בחום ומחכה כבר לספר הבא....!!!
אפרת

מצטרפת גם לשמחה בקריאת יומן נדידה. חיפוש חי, אמיתי ואמיץ במרחבי הנפש. אומנות בשזירת העבר, ההווה והעתיד דרך ידע מרשים בהיסטוריה - ידע ממשי, שאפשר להריח דרכו את הריחות ולחוש את המקומות והזמנים בארץ ובחו"ל - ממש לטייל עם המילים ועם הדמויות. הסכנה בכתיבה מסוג זה טמונה לדעתי הרבה פעמים ביצירת דמויות חד צדדיות ושטוחות קצת. הדמויות שלך, שרון, הינן אנושיות, מתפתחות ורבות גווונים. למרות הכאב בגדול שנמצא שם בין דפי ההיסטוריה ובמציאות העכשווית, יש הרבה תקווה והתפעמות מיכולת ההשתנות וההתפתחות המובאת כלכך יפה בספר. יש משהו אנושי בהבנה שכל אחד שם עובר.ת תהליך אישי ותמיד יש צדק מסויים בנקודת מבט אחת, אלא שבמקביל יכולה להיות בעת ובעונה אחת גם נקודת מבט צודקת אחרת מכיוון אחר. נוגע ללב ברגישות ההבנה האנושית.
גם אני בלעתי... תודה לשרון.



ראשית תודה ותודה לאפרת ולאפרת ולראובן על השיר שלא הכרתי.
ותודה לכל מי שעצר אותי על המדרכה או שלח מייל.
הופתעתי כמה אנשים טרחו לקרא את הטקסט הלא הכי פשוט הזה.
*
אבל עם כל הכבוד לספק, גם גדולי הכופרים יודו שאמונה מצטלמת הרבה יותר טוב.
אז הנה כמה תמונות של אמונה, אחת , אחת.
ונתחיל בהכנסת ספר תורה בירושלים
*
נא להקליק
*
קבצים מצורפים

לרעי ולשותפי לדרך, ללבטים ולמצוקה -
בזמני מאבקים כאלה אני תמיד מוצא עידוד וחיזוק בדבריו הבאים של רודולף שטיינר על הנאמנות (בתרגום חופשי מאנגלית ) :
צרו לעצמכם תפיסה חדשה ואמיצה של נאמנות. זה אשר נהוג לקראו נאמנות - חולף הינו כה מהר. תהי נא זו נאמנותכם :
אתם תחושו ותחוו רגעים מסוימים - רגעים חולפים - עם האדם האחר. הישות האנושית שלו תופיע אז לפניכם כמו מלאה וקורנת בצלם-דמותו הרוחנית.
ואז, ייתכן ויבואו - לבטח יבואו - רגעים אחרים. תקופות זמן ארוכות, בהן בני האדם מואפלים וחשוכים.
אך אתם תלמדו לומר לעצמכם בזמנים אלה "הרוח מחזקת אותי. אני זוכר את הדמות ההיא. ראה-ראיתי אותה. שום אשליה, שום הטעיה לא יגזלו אותה ממני".
האבקו תמיד עבור הדמות אשר ראיתם. מאבק זה - הוא הנאמנות.
וכאשר שואפים אנו לנאמנות באופן זה, נהיה קרובים זה לזה, כמו-לו הואצל עלינו כוחם המגן של מלאכים.


אבישי יקר!
רוצה לומר לך הרבה תודה על הדברים שכתבת.
בדברייך אתה מאיר מקומות שמאוד חשוב להתבונן בהם בעייני.
זווית הראייה הרחבה והפתוחה שהבאת, מעלה מחשבות, תחושות ורגשות רבים.
השיתוף האישי מביא בכנות רבה את המסע ואת ההתמודדות שלך, לנוכח דברים שפגשת ,אשר הולידו ויצרו תמורות ביחס שלך לדברים מסוימים.
דברים שהם כנראה גם חלק מהמסע של הרדוף כקהילה.
למילה ספק יש לכאורה הקשר שלילי... אך בחילופי אותיות ספק זה גם פסק...
ואולי היכולת הזו להפסיק לרגע מההתנהלות בתבניות המוכרות והקבועות בכל תחום שהוא, לעצור לרגע ולהתבונן, לשאול שאלות, להבחין במה שחי בפועל נוכח דברים שקורים ולכוון את עצמך מחדש לנוכח ההשתנות , זוהי החרות האמיתית?!
כמו נגן אשר נדרש לכוון כל פעם מחדש את כלי הנגינה שלו על מנת להשמיע את צלילו הנקי.... הלא מזויף.
כפי שהיטיבה לאה גולדברג לבטא ב"שירי סוף הדרך":
" למד את שפתותי ברכה ושיר הלל
בהתחדש זמנך עם בוקר ועם ליל,
לבל יהיה יומי היום כתמול שלשום,
לבל יהיה עלי יומי הרגל."
תודה רבה ! ימים טובים ומבורכים!
והרבה בריאות!
אפרת רוזנר

תודה רבה, אבישי,
קראתי את הדברים שלך בענין רב. בלי לעצור לרגע ובלי לדלג- (הרגל רע שקשה לי להיפטר ממנו) אל הסיפא, כדי להגיע אל המסקנה הסופית שלך.
היה לי קר, אבל לא רציתי לקום ולהדליק תנור, כי הייתי סקרנית מאד לגלות איך תיבנה את הדיון.
אז זהו בדיוק הענין, שאין מסקנה סופית. אבל יש דיון. דיון מרתק.
מהתחלה קיוויתי שתזכיר את בני הקאלאמטה ותספר על דבריו של הבודהא כתשובה לספקותיהם. ומה מאד שמחתי שממש בלב הדיון הופיע הסיפור הזה.
אגב, כבר בצמד המילים מסקנה סופית מתחבאות אותיות הספק. נכון, זה אינו טיעון לוגי בעד או נגד הטלת ספק, אבל הוא מתייחס למה שמעלה בנו רגשות מסוימים. שימוש מודע בצלילים מסויימים מעורר בנו רגשות מסוימים ואפילו מוביל למעשים.
ב״סיפור על אהבה וחושך״ מספר עמוס עוז (ששם משפחתו היה קלויזנר), שאביו לגלג על ראשי התיבות של שמו ואמר לו שבעברית הצרוף של האותיות ׳ע׳ ו ׳ק׳ הוא תמיד שלילי (עקום, עקר, עיקש, עקוב וכ״ו) ועמוס מוסיף ומספר שמפני זה הוא שינה בבגרותו את שם משפחתו ל׳עוז׳.
ולמה אני מוסיפה עוד סיפור על שלל הסיפורים שהבאת בדיונך על הספק?
הארת שם את שאלת הספק מכיוונים שונים: כהיפוך לאמונה, כספק מילה נרדפת לאשליה, כמונח שכדאי להטיל בספק את הוקעתו כמידה מגונה או לפחות לא להסתפק בתשובה החד משמעית (ואולי יהירה) של מי שמחזיק מעצמו ״יודע״.
אני מוסיפה את הסיפור הזה, כי סיפור יכול להביא אמת באופן רב משמעי. באופן שלוקח בחשבון את החולשות האנושיות ואם הוא סיפור טוב הוא אינו בז להן, אלא מחייך ואומר ״בתנאים מסוימים גם אני הייתי הייתי יכול ליפול ככה... אולי״.
אני רוצה לחזור למה שאמר הבודהא.
מה שבעיני יפה כל כך בסיפור (וזה מהדהד גם בסיפור של עמוס עוז על עצמו) זה שהבודהא בעצם אומר לבני הקאלאמטה (ככה לפחות אני מבינה אותו): אל תחשבו שמישהו אחר יודע טוב מכם מה נכון עבורכם. אל תטילו ספק בעצמכם ובמיוחד אל תלכו שולל ואל תתפתו להאמין במי שגורם לכם לחשוב שהוא יודע טוב יותר מכם מה ״נכון״ עבורכם.
או במילים מתרבות אחרת: פתחו את החוש שלכם לאמת, כי החוש הזה קיים אצל כל אחד ואחת והוא כמו מצפן שמכוון אותנו.
ציטטת את סוגיאל רינפושה שאמר, בזמן אחר ובמקום אחר, ״הפכנו להיות כל כך נוירוטיים שאנחנו מחשיבים את הספק עצמו כאמת... ולספק, שאינו אלא הניסיון הנואש של האגו להגן על עצמו מפני החכמה אנו סוגדים כמטרה וכפרי של ידע אמיתי..״
רציתי להוסיף למחשבות החשובות שהעלית רק את זה: נראה לי שהספק יכול להגן על בהירות החשיבה שלנו מפני השקר וההונאה, אם פיתחנו חוש לאמת ואם אנו מאמינים ביכולת שלנו לזהותה, אבל הוא אינו יכול להוות תחליף לחכמה ולשאיפה להבין את מורכבות החיים מתוך התגלותה המשתנה ורבת הפנים.
בזמנים האלה אני מקבלת השראה לחכמה ולאמונה בטוב לאו דוקא מגילויי המדע העדכניים, אלא מההתגלויות הפיוטיות והנוגעות ללב של היצורים החיים.
תודה רבה, אבישי, על ההזמנה לחשוב ולהרהר ביחד עמך. בבקשה, המשך לשתף.

קצת נדוש, אבל בכל זאת מתבקש :
מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים
לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם
פְּרָחִים בָּאָבִיב.
הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים
הוּא קָשֶׁה וְרָמוּס
כְּמוֹ חָצֵר.
אֲבָל סְפֵקוֹת וְאַהֲבוֹת עוֹשִׂים
אֶת הָעוֹלָם לְתָחוּחַ
כְּמוֹ חֲפַרְפֶּרֶת, כְּמוֹ חָרִישׁ.
יהודה עמיחי


היינו "עד שתהיה גלריה" .
נאלצנו להיפרד מהשם תחת לחץ כבד מצד חברינו האמנים.
אז הלכנו על "הפורום הפתוח" והצהרנו קבל עם ועדה שזהו פורום לענייני יצירה בלבד, אבל כל יצירה ושל כל אחד, גם לא חברי הרדוף.
מה לעשות שהמציאות טפחה על פני. כמעט רק אני שמתי פה דברים, ואם כבר מישהו אחר פירסם כאן משהו זה לא היה שיר או סיפור או הגיג או תמונה אלא מודעה, כמו בתים להשכרה או עיניינים בוערים ברומו של עולם מהכחשת קורונה ועד התנגדות לזכות השיבה.
כשבכיתי לתומר היא אמרה שזה בגלל השם המזמין של הפורום: "הפורום הפתוח"...
אז החלטתי לסגור. מעכשיו אי אפשר להתבלבל, לא פתוח אלא יצירה בלבד, גם מחשבות, דמיונות, מאוויים, כאבים.
אני יודע מראש שאני אבדר כאן בעיקר את עצמי, אבל מה לעשות, כל אחד צריך תחביבים לפנסיה.
ובתמונה לא בדיוק שירת ימי הביניים, אבל משהו באווירה...
*
.
קבצים מצורפים


אבישי שלום
נראה לי שהשעשוע שלך לגבי השם אמנם משעשע גם מי שקרא את ה"פוסט" הזה, אך נראה לי שהוא מבלבל ומסווה את הכוונה שעמדה בבסיס יצירת הפורום.
ככה ה"מציאות" שדיברת עליה נשארת. הפתיחות וההזמנה לשאר יוצרי המרחב להשתתף בפורום נשמרת בהיסתר.
מציע את השם הספציפי פחות אבל מכוון יותר לכוונה המקורית -" הפורום לשיתוף יופי - אומנות, אמנות, ומחשבה."

הי עדי.
הכוונה בבסיס יצירת הפורום כבר לא באמת רלוונטית.
מה שיש במציאות זה פורום שרק אני מעלה אליו "חומרים".
זאת אומרת שההזמנה שבבסיס כנראה לא היתה מזמינה מספיק.
בינתיים הוקמה עוד במה ששרדה במשך חודש חודשיים , ושמה "מרחב משותף" שגם אתה העלית לשם כל מיני המלצות, לראובן יש את הבמה שלו, כלומר מתי המעט שרצו להעלות משהו לאתר, גם כן העדיפו לעשות זאת לא תחת קורת הגג הנוכחית.
אז אם אתה מעוניין להצטרף ולהעלות לכאן כל מיני פוסטים, יש על מה לדבר ונמצא יחד שם הולם, אבל אם אני ממשיך לבדי לפרסם כאן דברים, אז אני אסתפק בימי הביניים. בשביל מה להטריח את תומר לשנות את השם פעם נוספת?
*
קבצים מצורפים

תודה אבישי על התשובה
לא קלטתי שפירסמתי במרחב אחר ו"תלונתי" נבעה בכלל מדיסאוריינטציה באתר.
תשומת ליבי הולכת לאן שיש שיתופים כשלך.
אני פשוט מקווה שעוד ישתפו ככה.
שבוע טוב



