בדברייך אתה מאיר מקומות שמאוד חשוב להתבונן בהם בעייני.
זווית הראייה הרחבה והפתוחה שהבאת, מעלה מחשבות, תחושות ורגשות רבים.
השיתוף האישי מביא בכנות רבה את המסע ואת ההתמודדות שלך, לנוכח דברים שפגשת ,אשר הולידו ויצרו תמורות ביחס שלך לדברים מסוימים.
דברים שהם כנראה גם חלק מהמסע של הרדוף כקהילה.
למילה ספק יש לכאורה הקשר שלילי... אך בחילופי אותיות ספק זה גם פסק...
ואולי היכולת הזו להפסיק לרגע מההתנהלות בתבניות המוכרות והקבועות בכל תחום שהוא, לעצור לרגע ולהתבונן, לשאול שאלות, להבחין במה שחי בפועל נוכח דברים שקורים ולכוון את עצמך מחדש לנוכח ההשתנות , זוהי החרות האמיתית?!
כמו נגן אשר נדרש לכוון כל פעם מחדש את כלי הנגינה שלו על מנת להשמיע את צלילו הנקי.... הלא מזויף.
אז הלכנו על "הפורום הפתוח" והצהרנו קבל עם ועדה שזהו פורום לענייני יצירה בלבד, אבל כל יצירה ושל כל אחד, גם לא חברי הרדוף.
מה לעשות שהמציאות טפחה על פני. כמעט רק אני שמתי פה דברים, ואם כבר מישהו אחר פירסם כאן משהו זה לא היה שיר או סיפור או הגיג או תמונה אלא מודעה, כמו בתים להשכרה או עיניינים בוערים ברומו של עולם מהכחשת קורונה ועד התנגדות לזכות השיבה.
כשבכיתי לתומר היא אמרה שזה בגלל השם המזמין של הפורום: "הפורום הפתוח"...
אז החלטתי לסגור. מעכשיו אי אפשר להתבלבל, לא פתוח אלא יצירה בלבד, גם מחשבות, דמיונות, מאוויים, כאבים.
אני יודע מראש שאני אבדר כאן בעיקר את עצמי, אבל מה לעשות, כל אחד צריך תחביבים לפנסיה.
ובתמונה לא בדיוק שירת ימי הביניים, אבל משהו באווירה...
חירבת צונם המכונה "העיר האבודה" נמצאת בתוך חורש אלון וער אציל בגליל עליון מערבי. היא שריד של ישוב ביזנטי, אחת מיני רבים שפזורים באיזור הזה שמצפון לואדי כזיב, אבל ללא ספק היא המרשימה שבהם.
ניסיתי להיזכר מה מזכיר לי הציור המוסיקלי הזה... שנראה כמו רישום דיו . יפני. ואז נזכרתי בציורים שראיתי ביפן ושלא רציתי אלא להישאר מולם לעולם.
לבסוף מצאתי את תמונות הרישומים שלו (בקטלוג שכתוב רק ביפנית). רישומים יפה-פיים של ציפורים, על שפת המים, כנראה (לפי הצמחיה והמרחב).
הצייר הוא מיאמוטו מוסאשי שנולד ביפן בסוף המאה ה-16 ׳למציאות בה הסמוראים נחשבו לאליטה חברתית (גם אם לעיתים) היו חסרי מחיה׳. הוא היה סמוראי יוצא דופן ומפורסם מאד ורק בערוב ימיו הקדיש את זמנו גם לעיסוקים אמנותיים. מוסאשי כתב את רב המכר היפני , ׳ספר חמש הטבעות׳, ספר הדרכה ללוחם. (גיליתי אתמול שתומר רוזן תרגמה את אחד הנספחים בגרסא העברית שלו).
רישומיו של מוסאשי הם כמו שירה. קשה להאמין שהיה לוחם נחוש, אבל אפשר לדמיין אותו אוחז במכחול הציור במיומנות ובקלות, כמו בחרב.
(לצערי, התמונות עולות הפוכות. מי שרוצה יוכל לסובבן כרצונו).
חדי העין שמו לב שהפוסט של עופר עם הוידאו, התחיל את דרכו כאן ואז עבר דירה לפורום הרדוף.
הסיבה לכך היא שאני ביקשתי מעופר להעביר את הפוסט.
להזכירכם, אם כתבתם סיפור יפה כמו ראובן לאחרונה, אם בא לכם לשתף ציור מקסים כמו דודו מליניאק לאחרונה, או צילום או שיר או וידאו שצילמתם, אתם יותר ממוזמנים.
עופר, למשל, מוזמן לשים כאן לינק לוידאו של ההצגה/מחזה המסתורין שהוא העלה ביולי האחרון באוניברסיטת חיפה.
אבל שעות פתיחה של הפאב, הערות לרשימת הבונים, הון שלטון עולם תחתון, ואפלו גורי חתולים למסירה, בבקשה לא כאן.
כן תמונה אפלולית של הפאב, לא שעות פתיחה
כן סאטירה על ועדות הקיבוץ, לא ויכוחים
כן מחשבות שעולות לכם על הקורונה, העולם, הבידוד, הבדידות,
סיפור מוכר, אבל אני תמיד אוהב להזכיר לעצמי מחדש - בפרט בזמן הזה, ומתעודד. מקווה שגם אתם.
פעם אחת בערב יום הכיפורים אמר הצדיק ר' אלימלך מליזנסק זכרונו לברכה לתלמידיו: "רצונכם לדעת איך עושים בערב יום הכיפורים? לכו אל החייט שבקצה העיר."
הלכו אצלו ועמדו לפני חלון ביתו. ראוהו שהוא ובניו מתפללים בפשטות כמו כל החייטים. אחר התפילה לבשו בגדי שבת והדליקו נרות וערכו שולחן מלא מעדנים וישבו אל השולחן בשמחה רבה. הוציא החייט מהארון ספר אחד שהיה כתוב בו כל העבירות שעשה במשך השנה מיום הכיפורים שעבר עד יום הכיפורים זה, ואמר: "ריבונו של עולם, היום הגיע הזמן לעשות בינינו חשבון על כל העבירות שעשינו, שזמן כפרה הוא לכל ישראל." מיד התחיל לחשב ולמנות כל העבירות שעשה במשך השנה, שכולן היו נרשמות בספר הזכרון הזה. אחר שגמר חשבון העבירות הוציא ספר גדול וכבד יותר מהראשון ואמר: "ריבונו של עולם, קודם מניתי את העבירות שאני עשיתי, ועכשיו אמנה את העבירות שעשית אתה." מיד חישב כל הצער והיסורים, צרות ועגמת נפש וחלאים רעים והפסד ממון שעברו במשך כל השנה עליו ועל נפשות ביתו. כשגמר החשבון אמר: "ריבונו של עולם, אם נחשוב באמת על פי יושר, אתה חייב לי יותר ממה שאני חייב לך, אלא איני רוצה לדקדק עמך בחשבון מדוקדק, כי הלא ערב יום הכיפורים היום וכל אחד מוכרח להתפייס עם חברו. ולכן הננו מוחלים לך על כל העבירות שעשית לנו, וגם אתה תמחול לנו על כל העבירות שחטאנו לך." מזג כוס יין שרוף ובירך "שהכל" ואמר בקול רם "לחיים, ריבונו של עולם, הננו מוחלים זה לזה כל מה שחטאנו איש לרעהו, וכל העבירות, הן שלנו והן שלך, בטלות ומבוטלות, כאילו לא היו." אחר כך אכלו ושתו בשמחה רבה מאוד.
חזרו התלמידים אצל רבם וסיפרו לו כל מה שראו ושמעו. ואמרו שדברי החייט דברים קשים הם, וחוצפה יתרה כלפי מעלה. אמר להם רבם: "דעו לכם, שהקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו עם כל הפמליא של מעלה באים לשמוע דבריו של החייט הנאמרים בפשטות גדולה, ומדבריו נעשה רצון ושמחה בכל העולמות."
מחר ערב יום הכיפורים ובעוד שלושה ימים אנו נקראים להצביע בקלפי למי מילדנו נאפשר לבנות פה את ביתו כעת ומי ישאר מעבר לגדר?
מרגיש כמו משפט שלמה, ואנו שואלים את עצמנו האם בדרך יצירתית כלשהי ניתן למצוא פתרון של שלום, ולהרחיב את גבולות החומר?
בסופו של דבר, האישי הוא פוליטי , לכל ילד יש שם והורים והקשר. נכון בשעת מבחן זו לעשות כל מאמץ להימנע מלהעמיק את הבור אותו אנו כורים בֵּינֵינוּ לְבָנֶינוּ וּבְנִי בָּנִינוּ.
"כי מן המקום שבו אנו צודקים לא יפרחו לעולם פרחים באביב" (עמיחי, י.) .
יש גם תושבים שגרים כאן שנים ארוכות על הגבעה . אמנם אין להם הורים החיים כאן, אבל יש להם הורים, הם בני אדם בעצמם, שאוהבים את הרדוף, וקשרו את גורלם עם המקום הזה. כל השיח הזה, הוא פשוט מעליב עבורי.
*ובנוגע להרחבת החומר- יש מציאות, האדמה היא המציאות, החומר הוא מוגבל - כמות האדמה כאן מוגבלת, וצריך להתחיל להפנים את העובדה הזאת.
אני רוצה להודות ליעל ויעל על ההערות שלהן. הכוון של יעל פז הוא חשוב בעיני, ויעל הראל האירה את נוכחותינו. אז אני מוסיפה, המאמץ לשלום הוא לא רק בין החברים והבנים,
מאחר וגם אנחנו כאן, עוקבים וכואבים את התהליכים השונים בהם אין לנו קול או זכות (בינתיים).
הלוואי, שכמו שזוהר העירה- הרדוף תזכור את חזונה הקהילתי.
אתםיודעים איך זה - נתקלם במשהו ופתאום זה מקפיץ לכם זיכרון מפעם-פעם. אחרי זה אתם כבר לא זוכרים מה היה ה"טריגר" שהעלה את הזיכרון.
אז השבוע היה משהו כזה, שפתאום הזכיר לי איזה סיפור עתיק, שכתוב ב"ילקוט הכזבים" (הסבאים מתבקשים להסביר לצעירים על מה אני מדבר). חיפשתי וחיפשתי ובסוף מצאתי אותו - קוראים לו "הפגנה ועוצר", למרות שאני חשבתי שקוראים לו "מרי אזרחי".
הוא מספר על הישוב הכמעט-שכן שלנו, אלרואי, שבתקופת המנדט היה מושב של עולים מקורדיסטאן. והנה נסע אחד מהם לתל אביב ויצא לו לראות שם הפגנה עצומה נגד האנגלים. חזר לאלרואי וסיפר לכולם. החליטו האיכרים שצריך גם אצלם לארגן הפגנה.
"אספו את כל הילדים והנשים וצעדו בשורות ישרות לתחנת הגפירים של הכפר. נעמדו לפני הדלת והתחילו לצעוק יחד:
לא להתפזר / מק-מייקל ממזר // ו... כל עוד בלבב, פנימה....'
כשגמרו לשיר, התחילו הצעירים לזרוק אבנים בחלון התחנה והזקנים המשיכו לצעוק 'נשבור החלונות, נקרע את הדלתות' . לבסוף יצא הגפיר מהתחנה, שרק במשרוקית של המשטרה וקרא : 'אני מכריז על עוצר מעכשיו עד מחר בבוקר'. כולם התפזרו, ועד למחרת בבוקר איש לא הוציא את אפו מדלת ביתו. "
